מאת: אורן סעיד
הרשת של הסיבים החזקים העוטפים את בסיסם של כפות התמרים, והנראית כאריג, מהווה סימן ברכה לעתיד לבוא.
בפסוקי הברכות בפרשתנו נאמר: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (כו, י). מבאר הספורנו: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נושָׁן - אַחַר שֶׁיִּמְעַטּוּ הָאֻמּות אִכָּרֵיכֶם וְכורְמֵיכֶם יִרְבֶּה הַדָּגָן שָׁנָה לְשָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק הַמְעַט מִשְּׁאֵרִית הָאֻמּות לְשָׁרֶתְכֶם לֶאֱסף תְּבוּאות, וְזוּלַת זֶה, וְתִתְפַּרְנְסוּ שֶׁלּא בְצַעַר, 'יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּראשׁ הָרִים, יִרְעַשׁ כַּלְּבָנון פִּרְיו' (תהלים עב, טז), וּכְאָמְרָם 'עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוצִיא גְּלוּסְקָאות וּכְלֵי מִילַת' (שבת ל, ב)" (שם). הספורנו מציין, שחוץ מאשר הדגן שמספיק לשנה אחת יספיק לכמה שנים, כלולה בברכה זו גם מעלה נוספת, שבני ישראל יתפרנסו בכבוד כי אדמת ארץ ישראל תוציא לעתיד לבוא מיני מאכל ואריגים.
בתלמוד בלי מסכת שבת מסופר: "יתיב (=היה יושב) רבן גמליאל וקא דריש (=היה דורש): עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (=לחמניות מוכנות לאכילה) וכלי מילת (=אריגים מצמר משובח) שנאמר: 'יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ[1]' (תהלים עב, טז). ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: אין כל חדש תחת השמש ! אמר ליה: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה: נפק אחוי ליה (=יצא והראה לו) כמהין ופטריות ואכלי, מילת - נברא בר קורא" (שבת ל, ב). רבן גמליאל מציין כדוגמא לכך, שהארץ מוציאה לחמניות מוכנות לאכילה, את הפטריות - המזכירות בצורת "הכובע" שלהן לחמניות עגולות - שצצות אחרי הגשם במקומות לחים ומוכנות לאכילה; בנוסף, רבן גמליאל מציין כדוגמא לכך שהארץ מוציאה אריגים, מן המציאות המוכרת לנו את "נברא בר קורא" ומפרש רש"י: "סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך, קור - ענף האילן כשהוא רך יוצא בכל שנה, קודם שיתקשה קרוי קור" (שם). הכוונה לרשת של סיבים חזקים העוטפים את בסיסם של כפות התמרים. סיבים אלו הולכים ומתקשים ככל שכפות התמרים (חרות) הולכים ומתבגרים. כאשר כפות התמרים עדיין צעירים יחסית, הם עדינים וצפופים ונראים כאריג, כפי שתיאר רבן גמליאל. ייתכן מאד וכוונת רש"י במונח "לבוש מצוייר" הוא לעובדה שהסיבים הצעירים עדיין צבעוניים לעומת הסיבים המבוגרים שצבעם לבן או אפור[2].
|
|
סיבי הדקל מבוגרים העוטפים את הדקל כמין לבוש. |
מסיבי הדקל היו מכינים חבלים (ירושלמי סוכה פרק א, הלכה ה) וסנדלים (יבמות קב, ב) וכן היו משתמשים בהם לסינון (שבת עח, ב). חבלים עשויים מסיבי דקל, מהתקופה הרומית, נתגלו במספר אתרים בארץ, ביניהם: מערות קומראן וחרבות מצדה. בחרבות מצדה נתגלו בנוסף, מספר פיסות סל וכן ידיות לסל העשויות מסיבי ומעלי הדקל מהתקופה הרומית. בנחל חבר, נמצא סל כמעט שלם, עשוי עלעלי וסיבי דקל כולל חבלי חיזוק וידיות, מהתקופה הרומית. כמו כן באתר מואה (עיר נבטית בערבה) נמצא חפץ בעל צורה אלפסית, עשוי מעלי וסיבי דקל, אשר ככל הנראה שימש כבסיס סנדל[3].
במוזיאון ארץ-ישראל תל אביב מוצג מטאטא ללא ידית עץ, העשוי חבילות של סיבי דקל שלא הופרדו, כלומר, ממעטפת הסיבים המקיפה את הגזע, מקהיר, מצרים, מהתקופה המודרנית[4] (1990).
[1] הפירוש הפשוט הוא שיהא ריבוי ["פסת" מלשון תוספת וריבוי] של תבואה ["בר" הוא תבואה, עיין בראשית מב, ג (רש"י)]. רבן גמליאל דורש הפסוק, שמלת "פסת" היא מלשון "פס יד" (דניאל ה, ה) ומלת "בר" היא מלשון תבואה; נמצא ש"פסת בר" היא תבואה שטוחה כגודל כף היד, דהיינו שהיא עשויה לחמניה (רש"י ועיין גם רש"י כתובות קיא, ב). גם אפשר לפרש מלת "פסת" מלשון "כתונת פסים" (בראשית לו, ב) ומלת "בר" מלשון נקי וברור, דהיינו כלי מילת (רש"י) [מתוך פירוש תלמוד בבלי מהדורת שוטנשטיין, מסכת שבת, שם].
[2] להרחבה ראה מאמרו של ד"ר משה רענן "כרכו בסיב מהו – תמר מצוי" (חולין ע, א) בפורטל הדף היומי.
[3] על פי אתר רשות העתיקות – אוצרות המדינה (בחיפוש חופשי: סיבי תמר), ניתן להגיע לממצאים הנ"ל ולמקורות מדויקים).
[4] מהפורטל הלאומי של מוזיאונים בישראל. שם המוצג: מטאטא מסיבי תמר.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה