ביכורי קציר חיטים ושעורים

 מאת: אורן סעיד

חג הפסח הוא חג ביכורי שעורים, וחג השבועות הוא חג ביכורי חיטים.

חג השבועות הוא חג הקציר, קציר החיטים, כפי שמציינת התורה: "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים " (שמות לד, כב) וכן "וְ חַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה" (שמות כג, טז). בחג השבועות נצטווינו להביא מנחה מן התבואה החדשה מהחיטים, הם "שתי הלחם", שהם מעין קרבן תודה, להודות לה' על יבול החיטה, שהיא עיקר המזון לאדם. "שתי הלחם" באים להתיר הבאת מנחות למקדש מן התבואה החדשה. מן החיטים התקינו קמח לאפייה וסולת-לטיגון בשמן. אם כן, חג השבועות הוא חג ביכורי חיטים.

חיטה.
מתוך ויקיפדיה

חג פסח - חג ביכורי שעורים

לאחר יום טוב הראשון של פסח, בט"ז בניסן, נצטווינו על קצירת העומר: "...כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג, י). העומר בא להתיר אכילה מהתבואה החדשה. העומר בא מן השעורים, כי השעורה מתחילה להבשיל בפסח, והיא הראשונה לקציר, כפי שכתוב במכת הברד: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה, נֻכָּתָה:  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב, וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לא-לב); כלומר, הפשתה והשעורה, שכבר הבשילו, וגבעוליהן כבר גבהו, הוכו ע"י הברד, ואילו החיטה והכוסמת עדיין לא הבשילו, ולכן גבעוליהן היו באותה עת נמוכים מאד, ולא נפגעו מן הברד. 'אָבִיב' – הוא הזמן שבו השעורה (או החיטה) גבוהה למדי ועומדת להבשיל את גרגריה שהם עדיין רכים.

נמצא שחג הפסח הוא חג ביכורי שעורים, וחג השבועות הוא חג ביכורי חיטים.

חג שבועות – חג הקציר

על מנת להבין את תיזמון חג הקציר, יש להכיר את מבנה גרגרי החיטה או השעורה. לגרעין הדגניים שלושה חלקים: אנדוספרם -  הוא החלק העיקרי של גרעין החיטה, מהווה 80-85% מהגרעין. מורכב ברובו מגרגרי עמילן העטופים בחלבון ומעט ויטמינים ומינרלים; קליפת הגרעין המכונה סובין ו-נבט – הוא העוּבָּר של הגרגיר  ממנו יצמח דגן נוסף.

בתחילת  תהליך הבשלת גרגירי הדגן, צבע הגרגירים ירוק וכך גם הגבעולים והעלים. האנדוספרם במצב נוזלי וגרגירי העמילן מקנים לנוזל צבע לבן. תכולת המים היא כ-70% - 60%. ככל שמתקדמים בתהליך הבשלת גרגרי הדגן, כמות הנוזלים בגרעין יורדת, עד הגיעו למלוא התכולה של החומר היבש (פחמימות, חלבונים, שומנים ומינרלים). בתהליך הבשלת גרעיני הדגן במצב ה-'אָבִיב', מקדימה השעורה (וכמה מזני חיטה מבכירים) את החיטה בשלושה שבועות בערך. השעורה בארץ בשלה כבר בסוף אפריל ואילו החיטה בשלה באמצע מאי.  כמו-כן תקופת המעבר של הדגן מתחילת מצב האביב עד היותו במצב של הבשלה מלאה, מתרחש תוך שלושה שבועות עד חודש[1].

בפסוק: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט) מבטא המקרא את ההשקפה שהשעורה, הראשונה להבשיל, עדיין לא הבשילה והיא במצב אביב ואילו בתום שבעת השבועות כבר ניתן לקצור את החיטה הבשלה (ביכורי קציר חטים). בפרק זמן זה מתרחשת ההבשלה של השעורה ולאחריה החיטה. מכאן, שהתקופה בין פסח לשבועות היא תקופה אקלימית קריטית מוגדרת[2].

פעולת הקצירה

הקציר בעבר התבצע בעיקר באמצעות מגל או חרמש, שחותך את הגבעולים באמצע, ולאחר מכן מפרידים את התבואה באמצעות כלי דמוי מזלג. פיליניוס מתאר מכונת קצירה, שהיתה עשויה בית קיבול ששפתו משוננת, שהרכיבוהו על שני גלגלים ונדחף על ידי צמד בקר; השיבולים נתלשו על ידי שיני המכשיר ונצטברו בתוך בית הקיבול. כיום ברוב העולם המפותח, קציר התבואה הבשלה נעשה באמצעות "קומביין". כלי זה מבצע מספר פעולות: קוצר את התבואה הבשלה, דש אותה מהמוצים והגלומות, מפריד אותם מהגרעינים. ומעביר את הגרעינים למיכל ייעודי או למשאית, המוצים והגלומות מוצאים אל מחוץ לקומביין[3].

עונת הקציר כללה לא רק את פעולת הקצירה, אלא גם את עבודות העימור (מלשון עומר) והעירום (מלשון ערימה), ההובלה מהשדה לגורן, הכנת הגורן, הדיש והזרייה.

---

[1] על פי עבודתה של רונית מעוז "התפיסה של מקצב העונות החקלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד", חלק א, פרק ד. המאמר המקוון באתר "דעת" – מכללת הרצוג.

[2] להרחבה ראה בספר "טבע ונוף במורשת ישראל", נגה הראובני, נאות קדומים, השמורה הלאומית של טבע הארץ במקורות ישראל, 1980, פרק ב, עמ' 45-59.

[3] על פי אנצ' הלכתית חקלאית בערך "קצירה", באתר מכון התורה והארץ.

© כל הזכויות שמורות למחבר