החצוצרות

 מאת: אורן סעיד

החצוצרה הקדומה היתה כלי נגינה קצר וצר, ללא שסתומים וצינורות כיוון, שהסתיים בצורת פעמון.

בפרשתנו אנו קוראים על הציווי להכנת שתי חצוצרות כסף לצורך איסוף העם ונשיאי השבטים ולצורך הכרזה על תחילת המסעות: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (י, ב). תקיעה בשתי החצוצרות היתה סימן לכל העדה להיקבץ אל משה לפתח אוהל מועד (י, ג), ותקיעה בחצוצרה אחת היתה סימן לוויעוד הנשיאים בלבד (י, ד). תרועה בחצוצרה היתה מורה למחנות החונים להתחיל לנסוע (י, ה). היו מריעים בחצוצרה בעת צרה, ביום תענית או במלחמה (י, ט).

הכהנים היו תוקעים ומריעים בחצוצרות במועדים ובראשי חודשים (י, י), בהקרבת הקורבנות העולה וזבחי השלמים בבית המקדש[1], וכפי שפוסק הרמב"ם: "בימי המועדות כולם ובראשי חדשים, היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה, שנאמר: 'וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת' (במדבר י, י) " (הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ג, הלכה ה).

תמונת שתי חצוצרות במטבע של כסף מתקופת בר כוכבא.
יוצר: IsraelXKV8R
מתוך ויקימדיה

שתי החצוצרות היו צריכות להיעשות מכסף טהור בלבד (מנחות כח, א; רמב"ם, שם). החצוצרות שעשה משה נגנזו לאחר מותו (במדבר רבה פרשה טו סימן טז).

בתבליט שער טיטוס שבשער הניצחון שברומא רואים  את החצוצרות מונחות באלכסון ביחד עם שולחן הפנים. כמו כן על מטבעות מימי מרד בר כוכבא מופיעות החצוצרות.

החצוצרה הקדומה

כאשר אנו עוסקים בחצוצרות הכסף של משה רבינו, אנו אולי חושבים שמדובר בכלי נשיפה מתכתי, בעל צינורות כיוון ושסתומים - עליהם לוחצים לקבלת צלילים בגבהים שונים. ברם, חצוצרה כזו, בעלת שסתומים, הופיעה רק בסוף המאה ה-18.

החצוצרה הקדומה היתה כלי נגינה קצר וצר שהסתיים בצורת פעמון, כפי שיוסף בן מתתיהו מתאר את החצוצרות שעשה משה: "משה הכין מין חצוצרה שעשאה כסף, וכזאת היתה צורתה: אורכה קצת פחות מאמה[2]. הקנה צר ועבה קצת מחליל, ואילו על יד הפה היה רחב במידה מספקת לקבלת הנשימה. החצוצרה הסתיימה בצורת פעמון בדומה לזה של חצוצרות" (קדמוניות ג, יב, ו).

החצוצרה הקדומה שימשה כמעין מגביר קול; השתמשו בתהודה שלה כדי להגביר את קולם של מנהיגים וכן להכרזה חגיגית על יציאה למלחמות. הפעמון, הממוקם בקצה החצוצרה, ככל שהוא  גדול יותר כך הצליל שיווצר יהיה חזק ומפוזר יותר. הפקת הצלילים השונים באמצעות החצוצרה הקדומה, התבצעה רק בשינוי בשפתי הנגן.

מהציווי שהחצוצרות צריכות להיעשות 'מִקְשָׁה' (י, ב) אחת, בכך מובן שסוג החצוצרה שהכהנים השתמשו בה הייתה חצוצרה פשוטה ללא שסתומים.

במצרים העתיקה נעשה שימוש בחצוצרות לצורך פעילות צבאית; קול החצוצרות שימש לכיוון כוחות פרעה וכן לצורך הפחדת כוחות האויב. אמני השושלת השמונה עשרה תיארו את החצוצרות, ככלים ישרים קצרים עשויים עץ, ברונזה, נחושת או כסף.  שתי החצוצרות העתיקות ביותר, העשויות ממתכת, נתגלו בקברו של תּוּת עַנְחְ' אָמוֹן (1323 - 1341 לפנה"ס, המלך תות, המלך ה-11 בשושלת ה-18) בשנת 1922: אחת מהן אורכה 58.2 ס"מ ועשויה כסף; החצוצרה השנייה אורכה 50.5 ס"מ ועשויה נחושת עם כיסוי זהב[3].

---

[1] המכלול – האנצ' היהודית, בערך "חצוצרות הכסף".

[2] שיעור האמה לפי הרב חיים נאה הוא 48 ס"מ ואילו לפי שיטת החזון איש הוא 57.6 ס"מ.

[3] ראה ויקיפדיה האנגלית בערך "History of primitive, ancient Western and non-Western trumpets" [=היסטוריה של חצוצרות פרימיטיביות קדומות, מערביות ולא-מערביות].

© כל הזכויות שמורות למחבר