הקיקיון

 מאת: אורן סעיד

המסורת התלמודית מזהה את עץ הקיקיון הנזכר בספר יונה, עם העץ המוכר לנו כיום בשם זה, בעל העלים הגדולים והמֵצַלים, שייחסו לו תכונות רפואיות.

בתפילת מנחה  של יום כפור אנו קוראים את ספר יונה. לאחר שיונה ניבא על חורבנה של נינוה, נבואה שלא נתגשמה, ישב יונה הנביא מחוץ לעיר בצל הסוכה שבנה לו, ואז ה' נתן לו קיקיון - עץ בעל עלים רחבים - כדי שיצל ויגן עליו מהשמש[1], וזמן קצר לאחר מכן שלח תולעת שהפילה את הקיקיון: "וַיְמַן ה' אלקים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ; וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן, שִׂמְחָה גְדוֹלָה. וַיְמַן האלקים תּוֹלַעַת, בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת, וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ. וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ, וַיְמַן אלקים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה, וַיִּתְעַלָּף; וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר, טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי. וַיֹּאמֶר אלקים אֶל יוֹנָה, הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל-הַקִּיקָיוֹן; וַיֹּאמֶר, הֵיטֵב חָרָה לִי עַד-מָוֶת. וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקִּיקָיוֹן, אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ: שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס, עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה " (יונה ד, ו-יא).

המסורת התלמודית מזהה את הקיקיון עם הצמחRICINUS COMMUNIS  זיהוי זה מבוסס על הפילולוגיה[2] ועל עדות הגאונים כי צמח זה נפוץ בבבל-סביב נינוה. זרעיו נמצאו בקברות המצריים. שמו במצרית ק'ק', בקופטית וביוונית-KIKI ובלשון המשנה קיק (ארמית: 'צְלוֹלִיבָא'; ערבית: 'אל-כרוע'). התלמוד מזהה אותו עם 'צְלוֹלִיבָא', שמו הסורי והארמי של ה-RICINUS.

קיקיון מצוי.
מתוך ויקימדיה

במשנה נזכר 'שֶׁמֶן קִיק' כשמן שאין מדליקים בו נר של שבת מחשש שלא ידלוק היטב : "אין מדליקין (נר של שבת)... לֹא בְזֶפֶת וְלֹא בְּשַׁעֲוָה וְלֹא בְּשֶׁמֶן קִיק" (שבת, פרק ב, משנה א). בתלמוד הבבלי נחלקו בזיהויו של 'שֶׁמֶן קִיק', ואולם אמוראי ארץ ישראל קבעו את זיהויו הנכון: "ריש לקיש אמר: קיקיון דיונה".  רבה בר בר חנה מספר: "לי נראה קיקיון דיונה הדומה ל-'צְלוֹלִיבָא'. הוא גדל בביצות ומדלים אותו על פני החנויות ומזרעיו מכינים שמן ובענפיו שוכבים כל חולי ארץ ישראל" (שבת כא, א; בתרגום מארמית). כדרכו של אמורא זה באגדה, הוא מתאר את ה'קיקיון דיונה' בדרך ההפלגה והגוזמא, אבל יש בה את היסוד הריאלי שהמדובר ב'צְלוֹלִיבָא', עץ הקיקיון, בעל העלים הגדולים והמֵצַלים, שייחסו לו תכונות רפואיות.

בארץ הוא נפוץ במיוחד בעמק הירדן ובשפלת החוף. זה שיח או עץ קטן, הגדל מהר בסמוך למים ובחולות, ומתחיל להניב פרי כבר בשנתו הראשונה. עליו הגדולים שסועים ככף היד, לשבע עד תשע אוּנוֹת. הזרעים מכילים עד שישים אחוז שמן, הידוע כחומר משלשל. יש לציין, שהזרעים מכילים גם חומרי רעל הגורמים להצמדת כדוריות הדם. מטעם זה רצוי למנוע את גידולו במקום הישג ידם של הילדים, שלא יאכלו את זרעיו (היפים).

לאור כך שהזרעים והעלים של הקיקיון רעילים נמנעים זחלי פרפרים ("תולעים") מלאכול אותם ולכן סיפור אכילת הקיקיון על פי זיהוי זה היה תמוה. רק לפני כ – 10 שנים מצא החוקר ד"ר גונטר מילר זחלים של עש ממשפחת ה- Arctiidae שניזונו על קיקיון בנחלים שבאזור הדן. עש זה היה מין חדש למדע ובניסויי מעבדה התברר שהוא ניזון על הקיקיון בלבד. לדעתו מסוגלים זחלים רבים של עש זה לחסל עץ קיקיון תוך לילה[3].

כיום המילה "קיקיוני" היא מטבע לשון המתאר דבר ארעי, שהגיע לגודל מלא תוך זמן קצר ועתיד להעלם באותה מהירות בה הופיע, בדומה לקיקיון המתואר בספר יונה[4].

---

[1] בפירוש "מצודת דוד" מסביר מדוע ה' היה צריך לתת ליונה קיקיון לצל, הרי יונה כבר ישב בסוכה בצל: "וימן - הצמיח עשב קיקיון וגדלה למעלה ועלה ממעל ליונה להיות לו לצל להצילו מזריחת החמה הרעה לו, כי צל הסוכה הוא דבר שאינו מתמיד, כי הולך ומתייבש מחום השמש ולא כן הקיקיון היונק רטיבות הארץ" (ד, ו).

[2] חקר הטקסטים הכתובים ובכלל זה קביעת הנוסח – בעיקר של ספרים עתיקים – והבנתם.

[3] להרחבה ולמסורות נוספות בזיהוי הקיקיון, ראה בפורטל הדף היומי, במאמר "לדידי חזי לי קיקיון דיונה, ולצלוליבא דמי – קיקיון" (שבת כא, ב), ד"ר משה רענן.

[4] מתוך "עולם הצומח המיקראי",מאת יהודה פליקס, עמ' 136-138, מסדה, רמת גן, 1968 ; ו-"עצי בשמים יער ונוי",מאת יהודה פליקס, עמ' 228-230, ראובן מס, ירושלים, 1997.

© כל הזכויות שמורות למחבר