מאת: אורן סעיד
נחלקו החוקרים בזיהוי מחלת הצרעת. סביר להניח, שהצרעת המקראית היא תיאור של תסמינים בלבד, ולא אבחנה רפואית של מחלה מוגדרת.
הצרעת באדם מאופיינת בנגעים לבנים בדרגות לובן שונות. לצרעת מאפיינים נוספים, המתבטאים בצבען של השערות שבאזור הנגע, בגודלו, במראהו ביחס לעור שסביבו ועוד.
כאשר מאבחן הכהן צרעת בעורו של האדם, הוא מכריז עליו כמצורע מוחלט. לעתים לא ברור בשלב הראשון שאכן מדובר בצרעת. במקרה כזה מחייב הכהן את המצורע להסתגר שבעה ימים במקום מבודד. לאחריהם נבדק הנגע שנית. במידה שהנגע עונה על התנאים המטמאים, נגזר דינו של המצורע לטומאה מוחלטת ולהסתגרות מחוץ לעיר (בתנאי שהיא מוקפת חומה מתקופתו של יהושע בן נון). אם עדיין לא ניתן להגיע להכרעה ברורה, מסגירים את המצורע שבוע נוסף, שבסופו חייבת ליפול הכרעה לכאן או לכאן. אורכה של תקופת הסגרו של המצורע המוחלט מחוץ למחנה אינה קצובה ותלויה בהמצאות הצרעת בעורו. אם חלפה הצרעת, נקרא הכהן לבדוק את המצורע ולהכריז על הסרת נגע הצרעת. במקרה כזה מוטל על המצורע לעבור תהליך טהרה בן שמונת ימים, הכולל תגלחות, טבילות והקרבת קורבנות.
צרעת הבגד והבית
|
|
מצורעים (חולים במחלת הנסן) בירושלים, 1906. מתוך ויקיפדיה |
צרעת הבגד צרעת עלולה להופיע גם על בגד, העשוי מצמר או מפשתן. סימניה הם כתם ירוק כהה או אדום כהה. אם הופיע נגע כזה, יש לסמן את גבולותיו ולבודקו לאחר שבוע. אם הנגע פשה (=התפשט) מעבר לגודלו הראשוני, הבגד נחשב טמא ודינו שריפה. אם הנגע לא פשה, יש להמתין שבוע נוסף. לאחר מכן, אם הנגע לא סר מן הבגד, אף אם לא פשה, יש לשרוף את הבגד.
צרעת הבית: צרעת עלולה להיראות גם על קיר של בית. אם מופיע כתם אדום כהה או ירוק כהה והוא נראה שקוע ביחס לסביבותיו, יש לקרוא לכהן שיבחן את הנגע. בראייה הראשונה אין הכהן פוסק שהנגע הוא צרעת הבתים, אלא סוגר את הבית למשך שבוע. אם התבהר הנגע, יש לקלוף אותו והבית טהור. אם הוא נשאר כשהיה, יש להסגיר את הבית בשנית. בסוף השבוע השני בודק הכהן את הבית פעם נוספת; אם דהה הנגע, קולפו והבית טהור. אם נשאר כשהיה או פשה והתרחב, יש להוציא את האבנים שבהן הנגע, לתת במקומן אבנים אחרות ולטוח את הבית בטיח. לאחר מכן הבית ייסגר לשבוע נוסף. בסופו, אם שב הנגע אל האבנים החדשות, הבית כולו טמא ויש להחריבו, אך אם לא חזר, יש לנקוט בפעולות שמטרתן לטהר אותו סופית, בכללן הקרבת קורבנות.
זיהויה של הצרעת
זיהויו של נגע הצרעת שנוי במחלוקת בין החוקרים. חוקרים רבים סבורים כי הצרעת המקראית היא הצרעת הרפואית - מחלת הַנְסֶן. אבל לדעתם של חוקרים אחרים אין תיאורה של הצרעת במקרא מתאים למחלת הנסן[2]. אף היו חוקרים שהציעו לזהות את הצרעת עם מחלות העגבת, הבוהק, ומחלות שונות אחרות הנגרמות ע"י פטריות. יש הסבורים, שמדובר במחלה שהיתה קיימת בזמן העתיק ונעלמה לחלוטין בעת החדשה ; ויש הסבורים, שמדובר ב'מחלה' רוחנית, ללא כל משמעות גופנית. ולפי שכל המונחים במקרא המציינים סימנים אלו אינם ברורים כל צרכם, קשה ללמוד מהם על המחלה הגורמת אותם, אבל אף אחד מסימני הצרעת המנויים בכתובים (בהרת, שאת, מחיה, מספחת, פריחה לבנה כשלג) אינו אופייני למחלת הנסן.
על-כל-פנים, המונח צרעת אינו מתייחס רק לנגע באדם, אלא לקבוצה של נגעים הפוגעים גם בכתלים ובכלי צמר, פשתן ועור. האבחנה המובהקת של היות נגע צרעת באדם הוא הימצאן של שערות לבנות בשקערוריות שבעור, ואלו דיין לו לכהן בשביל שיכריז על הנגוע שהוא מצורע.
הדעה הרווחת ביותר היתה, שהצרעת המקראית היא מחלת הנסן. גישה זו התפשטה לאור תרגומי התורה ליוונית (היינו תרגום השבעים) וללטינית, שבהם תורגמה המילה 'צרעת' למילה LEPRA.
מספר סיבות אינן מאפשרות את זיהויה של הצרעת עם מחלת הנסן:
1. מחלת הנסן פוגעת רק בבני אדם, ולא בכלים, בבגדים או בבתים כמו בצרעת המקראית.
2. שקערוריות שבעור שבתוכן שער לבן האופייניות לצרעת, אינן אופייניות למחלת הנסן, הפוגעת בשער והגורמת לנשירתו ולהתקרחותו של הנגוע במחלה, אבל לא לשינויים בצבע השער. היווצרותן של שקערוריות בעור החולה מצויה אצל חולים בשלב מתקדם, אבל אינה קשורה בהלבנת שער, שהרי השער נושר.
3. סימפטום אחר של הצרעת הוא התרבות של בהרות, נקודות לבנות ומבהיקות שאם הכהן רואה שהן מתפשטות עליו להכריז על הנגוע כמצורע. אע"פ שמן התיאור אי אפשר לדעת לאיזו מחלה יש לייחס התפשטות בהרות אלו, ברור שאין לקשור אותן במחלת הנסן.
4. לפי הכתובים, הכהן חייב לבדוק את הנגוע כעבור שבוע ולראות אם נעצרה התפשטות הבהרות אם לאו. מחלת הנסן היא מחלה כרונית וא"א לגלות שום שינויים משמעותיים תוך שבוע.
5. אין בכתובים זכר לסימנים האופייניים למחלת הנסן, כגון: נפיחות והתעבות.
יתר על כן, לפי עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות סביר להניח, שהצרעת הרפואית - מחלת הנסן, התפשטה לראשונה במזרח התיכון רק בימיו של אלכסנדר הגדול (בשנים 325-324 לפנה"ס), ולא היתה מוכרת כלל בתקופה שלפני כן.
לפיכך, סביר להניח, שהצרעת המקראית היא תיאור של תסמינים בלבד, ולא אבחנה רפואית של מחלה מוגדרת. היינו, שמדובר בתסמינים חיצוניים שיכולים להתאים למספר מחלות עוריות שונות, שהמשותף להן הוא שינויים בעור ובשערות[3].
צרעת – מחלה טבעית או ניסית
לדעת הרלב"ג הצרעת היא מחלה ככל המחלות, ויש לרפא אותה בעזרת תרופות: "וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן - … כי זה מאותות הצרעת וזה שהחום הנכרי יהיה סבת לובן השער כמו שיראה באיש שיבה…" (יג, ג). בתהליך הריפוי יש גם אלמנט של בידוד כדי למנוע הידבקות במחלה ולגרום להפצתה: "והסגירו הכהן שבעת ימים שנית - "...והנה טעם היות זה ההסגר שבעת ימים מבואר ממה שזכרתי, ואחשוב שהטעם בזה ההסגר, הטעם בעינו, אשר בשילוחו מחוץ למחנה ישראל כדי שלא ישא ויתן עם בני אדם ויתעפשו מזה החלי …" (יג, ה). לפי דעה זו תפקידו של הכוהן הוא רק לאבחן את המחלה ולהחליט על בידוד החולה או המקום הנגוע. הוא אינו מרפא את החולה, שכן זהו תפקידו של הרופא. פעולת ההיטהרות של החולה נעשית לאחר הריפוי, ובאה לציין שהמחלה כבר אינה מידבקת[4] והחולה יכול לשוב ולהצטרף לקהילה. לפי תפיסה זו המחלה היא תופעה טבעית ומהלכה הוא טבעי, הן מבחינת ההידבקות בה הן מבחינת הריפוי.
אברבנאל סובר, לעומת זאת, כי הצרעת אינה מחלה אלא נגע, וכך היא גם נזכרת במקרא. הנגע אינו תופעה טבעית אלא נסית, והכרה זו מכתיבה גם את דרכי הריפוי:"צוה שישחטוה (את הציפור) על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכולם לפניו כחומר ביד היוצר. ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה בדם הצפור השחוטה להודיע, שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא" (ויקרא יד, א-יז). הריפוי אף הוא אינו בדרך הטבע אלא בדרך נסית, ולכן החולה בא אל הכוהן, ולא אל הרופא. לחיזוק טענתו זאת מביא אברבנאל את צרעת הבגד או צרעת הבית, שאין בהן מרכיבים של בשר ודם הגורמים למחלות באדם. העובדה שהצרעת יכולה להופיע גם בכתלי הבית - דומם, וגם בבגד - צומח או חי, עובדה זו מחייבת לראות בצרעת תופעה לא-טבעית, נסית.
גם הרמב"ם סבור שהצרעת היא מחלה לא-טבעית: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומים זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו התורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע" (הלכות טומאת צרעת, טז, הלכה י).
הצרעת באה כעונש על מספר עבירות: לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, צרות העין, זנות ועוד. הטעם השכיח ביותר בספרות חז"ל לצרעת הוא עונש על לשון הרע.
[1] מתוך אנצ' יהודית "דעת" בערך "צרעת", מכללת הרצוג.
[2] ראה גם מאמרו של ד"ר זוהר עמר, "מהו השחין בלשון חז"ל", שזיהה את השחין - ולא את הצרעת המקראית) - המוזכר בדברי חז"ל עם מחלת הנסן, כי אין לזהות את ה"צרעת" שבתורה ובספרות חז"ל עם מחלת הנסן. כתב העת "אסיא" כרך יט, ג-ד (תשסה) עמ' 65-69. "אסיא" הנו כתב עת בנושא אתיקה רפואית יהודית היוצא לאור על ידי מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה. המאמר המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.
[3] ע"פ אנצ' הלכתית רפואית, מאת פרופ' אברהם שטינברג, בערך "עור, צרעת, נגעים", הערך המקוון באתר המכון ע"ש ד"ר פלק שלזניגר ז"ל לחקר הרפואה ע"פ התורה.
[4] האבן עזרא על הפסוק: "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (יג, מה) מבאר שהמצורע לכסות את פיו על מנת שלא ידביק: "יַעְטֶה - בבגדיו מגזרת עוטה אור, והטעם שלא יזיק ברוח פיו". משמע מפירוש זה שמחת הצרעת היא מחלה מידבקת. להרחבה ראה במאמר "מחלות מידבקות" בפרשה זו.
© כל הזכויות שמורות למחבר
מעניין כרגיל...
השבמחקהמשך להעשיר את ידיעותינו