הטיפול בפסולת

 מאת: אורן סעיד

חז"ל למדו שהדשן בבית המקדש פונה בצורה ניסית. כיום מנסים למצוא דרכים יצירתיות לפינוי וטיפול

העבודה הראשונה במקדש בכל יום בבוקר היתה הרמת הדשן מעל מזבח העולה, כמו שכתוב בתחילת פרשתנו: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ו, ג). הכהן היה מרים ע"י המחתה, חלק מן האפר הדָשֵן (=השמן) מחלבי הקרבנות ושמנם, שנשרפו במשך הלילה על המזבח, והיה מניח את הדשן שחתה במקום מיוחד ברצפת העזרה סמוך למזבח.  

למעשה, הדשן הוא ה'פסולת' המוצקה שנותרה משריפת הקרבן  ועצי המערכה - וטבעי הדבר שיש צורך לפנותו, כדי שיהיה המזבח 'נקי' להקרבת הקרבנות החדשים. הפלא הגדול הוא, שהתורה עושה מ'פינוי הפסולת' עבודה בפני עצמה, אשר ככל שאר העבודות מותרת רק לכהנים ודווקא כשהם לבושים בבגדי הכהונה שלהם. פינוי דשן הקרבנות פונה משני מוקדים נוספים: מהר הבית (בבלי זבחים קד, ב) ומחוץ לירושלים (בבלי יומא, סח, א). כיצד פונתה ה'פסולת' מרצפת העזרה סמוך למזבח, לאחר שהניחו את הדשן ?

רש"י מפרש (א, טז): "מקום הדשן – מקום שנותנין שם תרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי והמנורה, וכולם נבלעים שם במקומן". בתלמוד בבלי מסכת יומא (כא, א) נאמר שהיה נס במקדש, שכל הדשן והאפר שהוצא מהמזבח הפנימי והמנורה, וכן חלקים של עולת העוף שלא הוקרבו במזבח, וכן שברי כלי-חרס היו נבלעין במקומן-במקום המיוחד שהונחו. רש"י מבאר שהטעם לנס זה הוא כדי שלא ישתמשו בדשן וע"י כך ימעלו בו: "בשלמא תרומת מזבח החיצון כתיב בהדיא דמועלין בו - דכתיב 'וְשָׂמוֹ' (ויקרא ו, ג) לפיכך טעון גניזה שהיה נבלע במקומו כדי שלא ימעלו בו" (בבלי מעילה יא, ב).

פסולת נוספת שהיתה כתוצאה מהקרבנות הרבים היא: הצואה מקרבי הקרבנות,  הדם ושיירי המלח – פסולת זו נשטפה באמצעות מערכת תעלות לאמת מים שהובילה אותם לנחל קדרון, ושם נמכרו לגננים כזבל (יומא פרק ה, משנה ו). לצורך המחשה, בתום ניקוי של כל כבש או עז, ניתן לקבל  בין קילו לשני קילוגרמים, פסולת של צואה וחלקי הפנים. כמות זו, במכפלות של אלפי קורבנות, עשויה להגיע לעשרות או מאות טון[1].  בהקשר זה, של פינוי הפסולת מבית המקדש, נעסוק בשורות הבאות בפינוי וטיפול בפסולת.

חובת פינוי פסולת

מסוע בנאות חובב.
מתוך ויקימדיה

חז"ל ציינו שיש להרחיק זבלים וגורמי ריח רע מן היישוב, למשל, כפי שפסק הרמב"ם: "מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי (=בית עיבוד עורות הגורם לריח רע) מן העיר חמשים אמה" (הלכות שכנים פרק י הלכה ג). כמו כן חז"ל ציינו שיש חובה למנוע  לכלוך בשדות, במחנות, וכל שכן בתוך המדינה, למשל,  הרמב"ם במורה נבוכים כותב: "וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים ואפילו בשדות במחנה  - כל שכן בתוך המדינה" (ג, מח).

פינוי וטיפול בפסולת

לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, אדם בישראל מייצר 1.7 ק"ג פסולת בממוצע בכל יום. כמות זו שווה: 51 ק"ג פסולת בחודש  או 612 ק"ג פסולת בשנה. 5.3 מיליון טונות פסולת עירונית ומסחרית מיוצרות בישראל בכל שנה[2].

מרבית הפסולת בישראל עדיין מוטמנת באתרי הטמנה. אתר המשמש להטמנת פסולת לאחר שסולקה מהמקום שבו נוצרה מכונה "מטמנה". המטמנות הן בורות ענקיים מדופנים באריג, ויש בהן מערכות צנרת לניקוז גז ולניקוז תשטיפים ("המיץ של הזבל" בשפה העממית). פעולת ההטמנה כוללת פיזור הפסולת בשטח המטמנה, דחיסתו באמצעות מכבש עפר, וכיסויו בעפר. לאחר מילוי המטמנה מבוצעות פעולות שיקום לאתר הכוללות כיסוי בשכבת עפר עבה נטיעת עצים ושתילים. הרשות המטפלת בו מתחייבת לשקם את הנוף ולהמשיך לנקז תשטיפים וגז[3].

פסולת מתכלה, כגון מזון ומי שופכין, נעלמת באופן טבעי על ידי חמצן או ללא אוויר, באמצעות פירוק על ידי מיקרואורגניזמים[4]. ברם, אם חיסול הפסולת המתכלה אינו מבוקר, עלולות להיווצר מספר בעיות נרחבות הכוללת שחרור גזי חממה ולהשפיע על בריאות האדם באמצעות ריבוי מחוללי מחלות (חיידקים, נגיפים ועוד).

פסולת רעילה כוללת: שמנים חומציים,  תרכובות של מתכות כבדות, ממיסים אורגניים (=קבוצה של חומרים מסוכנים המקובלים בתעשייה, בעיקר בתעשיית הפלסטיק הצבעים, הדבקים והרהיטים)  ועוד. פסולת רעילה לא ניתן לסלק כפי שמסלקים אשפה רגילה (ל"אתרים לסילוק פסולת", או למערכת הביוב), מאחר שכפי שהניסיון מוכיח, סילוק בלתי נאות של פסולת רעילה גורם להרעלות ומחלות וזיהומים שונים בסביבה אליה פונתה פסולת זו.  בישראל קיימת מטמנה אחת של פסולת רעילה ב"נאות חובב"[5]. שם הפסולת הרעילה עוברת דרך מיתקנים, המבטלים את הרעילות של הפסולת באופן כימי, או המשמידים אותה ע"י חום גבוה. שיטת הקבורה של הפסולת מתבססת על הגנה כפולה: אריזה במיכלים סגורים וקבורה בבורות מוגנים מפני חילחול ע"י יריעות פוליאתילן.

החיידקים בשירות איכות הסביבה 

אם נתבונן בכתמי נפט הצפים על פני המים, נראה כי הם  נעלמים לאט לאט. הבדיקה הראתה שכתמים אלה מכילים חיידקים, המסוגלים לפרק את הנפט בנוכחות מים.  כמו כן חיידקים מסוימים מסוגלים לפרק ממיסים אורגניים מסוימים. יכולת זו של חיידקים לפרק חומרים מסוכנים לסביבה, עשויה לעזור באתרים לפינוי פסולת רעילה, דוגמת רמת חובב.

אך, דווקא באתרי הפסולת הרעילה לא ניתן להשתמש בחיידקים אלו, כי שם מרוכזת פסולת כימית ופסולת רדיואקטיבית, והקרינה הרדיואקטיבית מחסלת את החיידקים, הרבה לפני שהספיקו לפעול. בשנות החמישים התגלה חיידק העמיד בפני קרינה רדיואקטיבית. קבוצת חוקרים אמריקאים הצליחה באמצעות הנדסה גנטית, להעביר את הגן האחראי לפירוק הממיסים האורגניים, מהחיידקים מפרקי הממיסים אל החיידקים העמידים לקרינה רדיואקטיבית. החיידק המהונדס ענה על הציפיות והצליח לגדול בסביבה רדיואקטיבית ומזוהמת בממיסים אורגניים, תוך פירוק החומרים המסוכנים.

אך גם בחיידק זה לא ניתן להשתמש באתרי הפסולת הרעילה, כיוון שאתרים אלה מזוהמים בד"כ ברעלים נוספים, כמו מתכות כבדות, דבר המונע את גדילת החיידק בסביבה זו. עתה מתכוונים החוקרים להמשיך ולהנדס את החיידק ולהקנות לו עמידויות נוספות[6].

חיידקים מפרקי פלסטיק: אריזות הפלסטיק, הבקבוקים ומוצרי פלסטיק אחרים שסיימו את תפקידם סותמים את מאגרי הפסולת ומזהמים כמעט כל מקום אפשרי בטבע, בים וביבשה. החומרים שמהם עשויים מוצרים אלה נשארים במצב כזה במשך עשרות ואף מאות שנים; הם אינם מתפרקים. חוקרים גילו שקיימים חיידקים מפרקי פלסטיק, אך יש למצוא את הדרך כיצד לרתום אותם בצורה יעילה לפירוק הפסולת הפלסטית המצטברת במזבלות[7].

---

[1]  ראה מאמרו של פרופ' זוהר עמר "ההיבט הכלכלי של קרבנות היחיד והיערכותה של ירושלים כעיר מקדש",  מעלין בקודש, כג (תשע"א), עמ' 45-73, המאמר המקוון באתר "ספריית אסיף".

[2] נכון לשנת 2019, על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה.

[3] המכלול – האנצ' היהודית בערך "מטמנה".

[4] ע"פ המכלול – האנצ' היהודית בערך "פסולת".

[5] עד לשנת 2013 היה שמה "רמת חובב". ראה גם המכלול – האנצ' היהודית  בערך "נאות חובב".

[6] מתוך המאמר "סופר חיידק", מאת אמיר עדן, "גלילאו", גיליון 32,  ינואר-פברואר 1999. המאמר המקוון באתר "תלם".

[7] מתוך המאמר "על פלסטיק וחיידקים", מאת ד"ר דרור בר ניר, "גלילאו", גיליון 132,  אוגוסט 2009. המאמר המקוון באתר, "המרכז לשילוב טכנולוגיות בהוראה מרחוק" -  האונ' הפתוחה. 

© כל הזכויות שמורות למחבר