ה"עווים" - בעלי חוש ריח מפותח

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו מוזכרים אנשי ה"עווים" שלפי אחד הפירושים הם מזוהים עם בני פלישתים. ע"פ חז"ל ה"עווים" ניחנו בחוש ריח מפותח כמו הנחש.

נאמר בפרשתנו: "וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם" (ב, כג). רש"י מבאר, שהכתוב מודיע לנו, כי ה' הביא את אנשי ה"כַּפְתֹּרִים", כדי לכבוש חלקים מארץ הרפאים שהיו בידי ה"עַוִּים" – שהם מבני פלישתים; מאחר ואסור היה לבני ישראל לכבוש חלקים אלו מפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך מלך פלישתים שלא ילחם בבניו (בראשית כא, כג-כד), כיבוש זה התיר לנו לכבוש חלקי ארץ אלו (שהיו שייכים לבני פלישתים) מידי ה"כפתורים".

הרמב"ן בפרשתנו [1], מבאר שהסיבה שהעוים נקראו כך, כיוון שהיו בקיאים בחוש הריח את טיב הארץ, איזה חלק מסוגל לגדל בו זיתים ובאיזה מקום טוב לטעת תאנה, כמו הנחש שמכיר טיב האדמה ע"פ הריח [2]. הגמרא במסכת שבת (פה, א) דורשת את הדרשה הנ"ל על בני שֵׂעִיר, בפסוק בבראשית: "אֵלֶּה בְנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (לו, כ);"יושבי הארץ" - מגיד שמריחים את הארץ (מסרסים את המילה "חורי"  ל-"ריח"). וכיוון שבני שעיר נקראו גם "חִוִי" (תוס' שם) - לכן דורשים שהם גם מריחים את הארץ כנחש (נחש בארמית – חִוְיָא). הרמב"ן מפרש בפרשתנו (ב, כג), שהחווים הם העַוִּים.

אף אנושי.
יכול להבחין בין אלפי ריחות שונים.
מתוך ויקימדיה

אכן, החוש המפותח ביותר אצל הנחשים הוא חוש הריח. האיבר שבו שוכן חוש זה נקרא איבר יעקובסון והוא מצוי בתקרת הפה של הנחש - הלה מוציא את לשונו המפוצלת והלחה אל מחוץ לפיו, קולט את פרודות הריח ומעביר אותן לאיבר יעקובסון[3].

לעַוִּים כאמור היה חוש ריח מפותח כמו זה של הנחש. גם לרבה בר בר חנה היה חוש ריח מפותח כדברי הגמרא בבבא-בתרא (פרק הספינה עג, ב), המספרת שרבה בר בר חנה, שהיה הולך במדבר ואבד את הדרך ולא ידע להיכן ללכת, לקח חופן עפר מן הארץ והריח בו, ואמר ממקום זה הולכים למקום פלוני וממקום זה למקום פלוני. זהו דבר פלא, כיוון שחוש הריח של האדם, אינו מפותח כלל, בהשוואה לחוש הריח של הכלב, למשל.

יש אנשים שיש להם זיכרון מפותח לריחות. יש אנשים האחראים לאיכות הסביבה מבחינת הריחות, והם מתמחים בהרחה, וכך הם יכולים להתריע על ריחות המסוכנים לאדם[4].

כיום עומדים לרשות המשטרה, כלבים בעלי חוש ריח מפותח ביותר שהיא אילפה לשם[5]:

1. זיהוי וחיפוש סמים מוסתרים.

2. זיהוי וחיפוש חפצים השייכים לאנשים. דהיינו, הכלב מסוגל להריח חפץ, ואח"כ להריח אנשים, ולסמן לאיזה מהאנשים החפץ שייך.

3. זיהוי וחיפוש חומרי נפץ מוסתרים.

ריח האדמה

לכל אדמה ישנו ריח מיוחד. הריח הייחודי נובע מכך שהקרקע אינה רק עפר. אדמה בריאה היא חיה והיא מערכת אקולוגית מורכבת עם שפע של מגוון ביולוגי. אם האדמה מריחה "טוב" או שיש לה ריח מועט, זה סימן שהאדמה בריאה ונקייה. לעומת זאת, אם האדמה מריחה כמו אמוניה או ישנו ריח רקוב, אזי זו אינדיקציה שהניקוז בקרקע לקוי או שחסר חמצן בקרקע[6].

לאחר רדת הגשם משתחררים ריחות רבים נוספים. חלקם ייחודיים למקום שבו הגשם יורד, לסוג האדמה ולאופי המערכת האקולוגית, אבל כמה מהם נפוצים במיוחד. לאחד הריחות הכי נעימים והכי חזקים הקשורים לגשם, ריח אדמתי ורך שמועצם באזורי חורש טבעי, אחראים דווקא חיידקי קרקע. שני חוקרים אוסטרליים, בר ותומס, בשנת 1964, מתארים כיצד נוצר הריח משמנים המופרשים על ידי צמחים מסוימים בתקופות יובש, ונספגים בקרקע ובסלעים. כשיורד גשם, החומרים מתפזרים באוויר יחד עם תרכובת אחרת, גאוסמין (Geosmin) – המיוצרת על ידי חיידקים מסויימים באדמה, היוצרת את הניחוח הייחודי. האף האנושי, רגיש מאוד לתרכובת זו (גאוסמין) והוא מסוגל לזהות אותו בריכוז נמוך של חמישה חלקים לטריליון[7].

ריחות נוספים נוצרים מהתגובה הכימית של מי הגשם, שבמקרים רבים הם חומציים מעט, עם חומרים ארומטיים שמצטברים בקרקע מהפרשות של חיידקים, פטריות, חיות קטנות וצמחים. בתגובות האלה נוצרים לעתים חומרים נדיפים שאנחנו מריחים. הריח שאחרי הגשם, אם כך, שונה ממקום למקום בהתאם למארג החיים: סוג האדמה, האורגניזמים שמתקיימים בה, הצמחייה ומזג האוויר האופייני לאזור[8].

חוש הריח

בחלל האף ישנם יותר מ-50 מיליון קולטנים, המצוידים בריסי חישה, והם המבחינים בריחות. חוש הריח של הכלב מפותח יותר משל האדם, כי שטח רקמת החיפוי (האפיתל) של האף, בה נמצאים קולטני הריח, היא גדולה יותר אצל הכלב וכן צפיפות קולטני הריח ברקמה אצל הכלב גדולה פי 100 מאשר ברקמת אף האדם[9].

אנו מסוגלים להבחין במספר רב של ריחות שונים, אולם כשם שהצבעים שאנו רואים מורכבים מכמה צבעי יסוד, כל ריח הוא כנראה, תערובת של כמה ריחות יסוד. בסך הכל יש 14 ריחות כאלה, ומובן שלא כל ריח מכיל את כל ריחות היסוד.

כיצד אנו יודעים להבדיל בין אלפי סוגים של ריחות שונים [10] ?

מחקרים שהתפרסמו בעת האחרונה מתארים "מפה טופוגרפית" של ריחות הקיימת באונות ההרחה במוח. כל ריח מפעיל אזורים שונים במפה זו, בדגם קבוע ואף זהה בין פרטים שונים, ודגם הפעלה זה הוא שמאפשר לנו לזהות ריחות שונים. ריצ'רד אקסל מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, הציג שיטה המאפשרת לעקוב אחר מסלולם של תאי עצב בודדים מן האף ועד לאונות ההרחה במוחות של עכברים, וניסיונות שנעשו בשיטה זו תומכים במודל המפה הטופוגרפית.

השלב הראשון בהרחה הוא קליטת חומרי הריח ברקמת החיפוי (האפיתל) של האף. בשנים האחרונות נמצא כי תאי העצב באפיתל נושאים כ-1000 סוגים שונים של קולטנים, האחראים "לתפוס" את חומרי הריח המגיעים לאף. כל סוג קולט חומרי ריח ייחודיים לו. כאשר חומר ריח נקשר לקולטן, הוא גורם להפעלה של תא עצב שעל פניו מצוי הקולטן. כל אחד מתאי העצב באפיתל נושא רק אחד מאותם 1,000 קולטנים, וכך, תא זה יופעל באופן ייחודי באמצעות החומרים שנקשרים לקולטנוֹ. כאשר חודר לאף חומר ריח, הוא נקשר לקולטן מסוג מסוים ומפעיל רק את קבוצת התאים שעליהם מצוי קולטן זה, המפוזרים ברחבי האף. אך כיצד מגיע המידע למוח, ואיך הוא הופך שם לתחושת ריח?

בשיטה שפיתח אקסל, אפשר לצבוע  בצבע כחול את כל תאי העצב הנושאים קולטן מסוג מסוים, אחד מ-1000 סוגים, ולעקוב אחר השלוחות ששולחים התאים לאונות ההרחה במוח. אקסל מצא כי אע"פ שהתאים שברקמת האפיתל (של האף), הנושאים קולטן מסוים אינם סמוכים זה לזה, השלוחות היוצאות מהם לכיוון המוח מתקבצות יחדיו, ומגיעות כולן לנקודה אחת באונת ההרחה. לכל קולטן יש נקודת התקבצות משלו. מיקום הנקודות באונת ההרחה הוא שמאפשר למוח לזהות את הריח הנקלט ולהבדיל בינו לבין ריחות אחרים. כל צירוף נקודות מסוים הוא, אם כך, "קוד" לריח מסוים!

---

[1] ראה גם בבראשית רבה פרשה כו אות טז.

[2] ישנם הסברים נוספים לשמם, ראה גמ' חולין (ס, ב).

[3] ראה בויקיפדיה בערך "נחשים", בפיסקה "אנטומיה".

[4] ראה למשל, במסמך של המשרד להגנת הסביבה "נוהל ביצוע בדיקת ריח בשטח באמצעות צוות מריחים",2010

[5] ראה בויקיפדיה בערך "בעלי חיים בשירות כוחות הביטחון" בפיסקה "כלבים".

[6] "The Smell of Living Soil", By Sheila Keeling, NRCS Natural Resource Planner in the Hopkinsville, KY Work Unit, United States Department of Agriculture

[7] ראה בויקיפדיה האנגלית בערכים: "Geosmin" (=גאוסמין) ו-"Petrichor" (=פטריכור).

[8] ראה במאמר "מה מקור הריח שאחרי הגשם?" מאת ד"ר איתן אוקסנברג, אוקטובר 2016, באתר של מכון דוידסון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[9] על פי ויקיפדיה האנגלית בערך "Olfaction" (=חוש הריח).

[10] מתוך "גלילאו" - כתב עת ישראלי שעוסק במדע פופולרי,  גליון 22 , מאי-יוני 1997, מדור "מדעי החיים",  מאת איתי בן פורת, במאמר "המפה הטופוגרפית של הריח".

© כל הזכויות שמורות למחבר