קרחת באיש ובאשה

 מאת: אורן סעיד

הקרחת הטיפוסית אינה מחלה, ושכיחה יותר אצל גברים מאשר נשים.

נאמר בפרשתנו לגבי מי שנשרו שערותיו והתפתח באותו מקום נגע צרעת:  "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא; וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ גִּבֵּחַ הוּא טָהוֹר הוּא; וְכִי יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ" (יג, מ-מב). בלשון התורה, 'קָּרַחַת' היא נשירת שערות בחלק האחורי של הראש ואילו 'גַּבַּחַת' – היא נשירת שערות בחלק הקדמי של הראש[1] (פדחת הראש).

הקרחת אינה מחלה

רש"י מבאר: "קרח הוא טהור הוא - טהור מטומאת נתקין[2], שאינו נדון בסימני ראש וזקן שהם מקום שער אלא בסימני נגעי עור בשר, בשער לבן ומחיה ופשיון[3]". רש"י מבאר, שקרחת (וכן גבחת) כשלעצמה אינה מטמאת, אלא כאשר מתפתח נגע במקום הקרחת, דינו כמו נגע צרעת המתפתח בכל מקום אחר בבשר בגוף האדם.

באופן דומה מבאר הרלב"ג, תוך שהוא מציין שגם לאנשים בריאים יש קרחת: "קרח הוא טהור הוא - למדנו, שלאיזו סבה שיהיה נמרט שערו, כיון שהוא קרח עתה, שאין בעור ראשו שער , הנה הוא טהור, ולזה יהיה דינו דין הנתקים; כי הקרחת יבא הרבה פעמים לאנשים הבריאים. וכוונת התורה היתה בזה לבאר לנו, שעור הראש, כשלא היה בו שער, דינו כשאר עור הבשר להטמא בנגעים. והנה בארה התורה, כי זה המקרה כשיהיה במה שאחורי הראש יקרא 'קָּרַחַת', וכשיהיה במה שהוא מפאת פניו יקרא 'גַּבַּחַת'. ודין נגעי הקרחת ונגעי הגבחת הם כדיני נגעי צרעת עור בשר..." (רלב"ג ביאור המלות על התורה, ויקרא יג, מ).

התקרחות גברית אינה מחלה.
ציור של Robert Ronald McIan משנת 1845
מתוך ויקימדיה

גם הרמב"ן מציין שקרחת אינה מחלה: "בראש או בזקן - ...כי בטבעי בני אדם רבים שיקרח להם מיעוט השער בצדדי הראש לאחור או לפנים, ואין הניתוק בהם חולי, אלא הרי הוא כשאר הגוף" (יג, כט).

קרחת השכיחה באיש

מבאר החזקוני: "וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ – לא הזכיר קרח באשה לפי שאין ראשה נקרח" (שם).  וכן רבי אברהם אבן עזרא מציין שהקרחת אינה מצויה אצל האשה: "גִּבֵּחַ - ...ולא הזכיר האשה - בעבור הלחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה; כי השער הוא כדמות עשב" (יג, מא). לפי פירוש החזקוני והאבן עזרא, מדובר בקרחת השכיחה  אצל גברים.

התקרחות גברית טיפוסית (Andregonic alopecia) מתרחשת בערך במחצית מהגברים מקבוצות אתניות בהן התקרחות היא נפוצה. היא מאופיינת בדילול השיער בתחילה בקדמת הראש (גבחת), ולאחריו בפדחת הראש (קרחת). תבנית זו יוצרת צורת פרסה, של שיער סביב חלקו האחורי של הראש ובצדדים. לעיתים יכולה נשירת השיער להתפשט לכדי קרחת מלאה, אך זהו מצב נדיר יותר[4].

סוג זה של התקרחות הוא תורשתי. הוא מתחיל לרוב בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות. במרבית הגברים הללו תופיעה רמה מסוימת של אובדן שיער עד שנות השלושים המאוחרות. סוג זה של התקרחות קשור בהורמון 'דהידרוטסטוסטרון' (DHT) – תוצר של ההורמון הגברי 'טסטוסטרון'.

ההורמון DHT גורם לשלב הגדילה של השערות להתקצר באופן משמעותי. מספרם של שורשי השיער אינו קטֵן, אך שלב הגדילה של השערות מתקצר כל כך עד שלא ניתן להבחין יותר בגדילת שיער. תופעה נוספת היא שחלק מזקיקי השיער הופכים לזקיקי שיער עדין, ולכן כאשר שערות חדשות צומחות ממנו הן דקות וחסרות צבע ואזור זה נראה חסר שערות לחלוטין[5].

התקרחות נפוצה פחות אצל נשים. נשים לא הופכות לקרחות לגמרי, אלא הקרקפת שלהן נחשפת בין שערות דלילות. התקרחות אצל גברים מתבטאת באזורים ספציפיים, יש מפרצים ואזור דליל בקודקוד, יש מצח שעולה ומתגלה ככל שקו השיער נסוג, ואחר כך כל זה מתחבר. אצל נשים הקו הקדמי של השיער לרוב שמור ופחות מתאפיין במפרצים, ואילו מאחורי הקו הקדמי, באזור הקדמי של הקרקפת, נהיה יותר שקוף[6].

התקרחות נשית שכיחה יותר לאחר גיל המעבר. היא נגרמת ממספר גורמים, וככל הנראה אחד מהגורמים הוא, ירידה בריכוז ההורמון הנשי אסטרוגן בדם, בדרך כלל עם הפסקת הווסת. ברגע שרמת האסטרוגן יורדת, היחס שלו מול מההורמון הגברי טסטוסטרון, הקיים גם אצל נשים משתנה, וההשפעה שלו על זקיקי השיער גורמת לנשירת שיער[7].

ההתקרחות הגברית היא תהליך טבעי ואינה נחשבת למחלה. לעומת זאת, "קרחת אזורית" (Alopecia areata), היא מחלה, המתחילה  באיבוד שיער במקומות קטנים בשיער הראש, שלעיתים צורתם הם עיגולים או אובלים, שבסופו של דבר משאירים קרחות מעוגלות. קרחת אזורית היא מחלה שאינה משפיעה על האדם באופן פיזי מעבר לנשירת השיער. הסיבה המדויקת למחלה אינה ידועה, אולם הסברה הרווחת היא, שהמערכת החיסונית, תוקפת תאי שיער וזקיקי שיער, דבר הגורם לנשירת שיער[8].

---

[1] כך מבאר רש"י. להרחבה ראה במיקרופדיה תלמודית, בערך "גבחת וקרחת".

[2] מדברי הראשונים עולות שלוש אפשרויות באבחנה בין נתק שמהווה סימן טומאה ובין קרחת וגבחת שאינן מהוות סימן טומאה: לשיטת הרמב"ן והראב"ד ההבדל הוא במקום הנשירה: קרחת וגבחת הן בשולי הראש הקדמיים או האחוריים, ואילו נתק הוא באמצע הראש. לשיטת הר"ש והרא"ש ההבדל הוא בקביעות הנשירה: קרחת וגבחת הן נשירה בלתי-הפיכה, ואילו נתק הוא נשירת שערות שעתידות לצמוח אחרות במקומן. לשיטת הרמב"ם ההבדל הוא בגורם הנשירה: קרחת וגבחת נעשו בידי אדם או על ידי חולי, ואילו נתק נעשה בידי שמים ובאופן טבעי. להרחבה ראה במאמר "צרעת הראש בימינו –השתלת שער ואיסור קוצץ בהרתו", הרב הראל דביר,באתר מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה.

[3] סימני הטומאה בעור הבשר: שער לבן - שני שערות לבנות במראה הנגע, מחיה - בשר חי בתוך הנגע, פשיון - הנגע התפשט בעת ההסגר.

[4] ויקירפואה בערך "נשירת שיער - Hair loss".

[5] ראה במאמר "מדוע השיער נושר?", נדב בצלאל, יולי 2017, באתר מכון דוידזון – הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע.

[6] "כל מה שרציתם לדעת על קרחת", ד"ר אנה לכוביצקי, רופאת עור מומחית למחלות שיער, בתי החולים שיבא, תל השומר.

[7] "​נשירת שיער – האם יש מה לעשות כדי למנוע אותה?", ד"ר אמיר קורן, מנהל מרפאת שיער, מערך העור באיכילוב.

[8] ויקירפואה בערך "קרחת אזורית - Alopecia areata".

© כל הזכויות שמורות למחבר