מוצרי הגורן

 מאת: אורן סעיד

בני ישראל הכינו בעזרת התבן לבנים. נחלקו המפרשים איזה חלק מהתבואה הוא התבן.

בפרשתנו מסופר, שפרעה ציווה את הנוגשים והשוטרים, לא לתת לבני ישראל תבן – בו השתמשו לצורך הכנת לבנים: "לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן" (ה, ז); ובהמשך כתוב : "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (ה, יב). מהו 'קַשׁ' ומהו 'תֶּבֶן' ?

לאחר הדישה והזרייה של התבואה בגורן, היו מתקבלים מוצרים שונים. 'קש' ו'תבן' הם שניים מהם.

התבן

בימינו אין מקפידים, בלשון ובספרות, על ההוראה המדוייקת של תבן, ורבים מבלבלים תבן וקש. לדעת רבינו יצחק בתוספות התבן הוא קני תבואה שנקצרו עם השבולת (שבת לו,ב ד"ה כירה). לעומת זאת, רש"י פירש, שהתבן הוא קש חתוך: "תבן - הוא שעושין מן הקש מחתכין אותו במוריגין ועושה כל זנב השבולת תבן" (שבת קמ, א). התבן הוא החלק של קנה השיבולת (-הקש), שנקצץ ופורר לחתיכות זעירות בשעת פעולות הדיש, והופרד מן הבר והמוץ בשעת הזריה [1].

קש משדה חיטה.
יוצר: Rasbak
מתוך ויקימדיה

בפרשתנו נאמר שבתבן השתמשו לשם התקנת לבני-חומר (ה, ז). את התבן היו מוסיפים לטיט – ממנו היו מכינים לבנים – לשם חיזוק הלבנים [2], כפי שמציין האבן עזרא: "ומנהג בוני עפר לערב עמו תבן, או קש שיעמידנו" (ה, ז). בתנ"ך ובספרות חז"ל הוזכר התבן כתוצר הגורן, למספר מטרות נוספות: כמאכל בהמה ובקר, כמצע לישיבה ושינה, להטמנה כחומר מבודד, להסקה ועוד.

הקש

לדעת רבינו יצחק בתוספות הקש הוא קני תבואה שנקצרה מהם השיבולת (שבת לו,ב ד"ה כירה). פרופ' יהודה פליקס כותב [3], ש'קש' מציין בדרך כלל קני שיבולת שלא נידושו; אולם 'קש', מוזכר גם בהוראות נוספות בספרות חז"ל: קנה השיבולת שבקמה, חלקי הקנים ששרדו בשדה לאחר הקציר, חלקי קנה השיבולת שלאחר הדיש.

המקור העיקרי לקש היה קנים של תבואה ששרדו לאחר הקציר. הם  נשברים מאליהם וע"י דריכת אדם ובהמה ולכן משמש כסמל לחומר שביר; הרוחות, במיוחד בסתיו, מעיפות את שבריהם לכל עבר, בדומה לעלי-השלכת: "הֶעָלֶה נִדָּף תַּעֲרוֹץ וְאֶת קַשׁ יָבֵשׁ תִּרְדֹּף?" (איוב יג, כה). הקש דליק מאוד, ולכן יש שהשתמשו בו להסקת תנור.

כאמור, הקש הוזכר גם כחומר שקוששוהו בני ישראל במצרים בשדות כדי להתקין ממנו תבן שנילוש בטיט, וממנו הכינו את הלבנים, ככתוב: "וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שם).

מה פירוש "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן"?

פעולת ליקוט הקש בשדות צוינה במקרא בפועל קשש. נראה ש'קשש' נגזר מן 'קש'. לשיטת תוספות, הסוברים שהתבן הוא קנה התבואה הנקצר עם השבולת, ביאור הביטוי "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שם) הוא, שאת הקש היו אוספים אחרי שאספו כבר את התבן: "שהיו מלקטים בשדות קש הנשאר שם - תחת התבן - שהתבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו" (בבא מציעא קג, א ד"ה המקבל).

לשיטת רש"י, הסבור שהתבן הוא קש חתוך (שבת, שם) ביאור הביטוי "לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן" (שם) הוא, שבני ישראל היו צריכים לחתוך את הקש ולהכין ממנו תבן, וכפי שביאר ב"בית הלוי" על התורה: "ויש לפרש בזה הפסוק, דבזמנם שהיו נותנים אותו תוך הלבנים היו מחתכין הקש כצורך תשמישו כפי אורך הלבנים, וכשנתן להם פרעה היה נותן להם מתוקן ומחותך כצרכו, וזהו שאמר להם תבן אין נתן לכם. והם כשהלכו ללקוט בוודאי לא ימצאו מתוקן רק ימצאו קשים שלמים והם יחתכו ויתקנו אותו, וזהו שאמר הכתוב 'לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן' (שם), פירוש, לעשות ממנו תבן" (שמות ה, טז).

מוצרים נוספים שהיו מתקבלים מהגורן [4]

מוץ: חומר דק וקל שמתקבל לאחר הדיש, והוא קליפות גרגירי התבואה. המוץ משמש כסמל לחומר חסר ערך, שהרוח מסיעה אותו מן הגורן. המוץ מזיק לבהמה (המוץ עשוי לפצוע את החך ולחדור לכלי הנשימה של הבהמה) ולכן היו מפרידים אותו מן הבר.

תבואה: בספרות חז"ל, מציינת את יבול הגרגירים של הדגנים, לא רק להכנת קמח ולחם אלא גם לשחת. הוראת תבואה גם כללית יותר: יבול האדמה.

דגן : מציין את מיני התבואה ממשפחת הדגניים, שמגרגיריהם הכינו קמח ולחם.

בר: גרגירי התבואה שלאחר הזריה קרויים בלשון המקרא בר, מלשון ברר,  והכוונה לדגן שהובררו ממנו התבן והמוץ לאחר הזריה. 'ציבורים', 'ערמה' ו'כרי', מציינים את מקומות הצבירה של הבר.

טינופת שבתבואה: גרגירים או שיבולים של עשבי-בר ממשפחת הדגניים, אשר גדלו בתבואה, נקצרו ונידושו איתה ובשעת הזרייה נפלו לכרי או לידו.

---

[1] כך כתב בפירוש המלבי"ם: "ויצו פרעה, לא תאספון לתת תבן - יש הבדל בין קש ובין תבן. הקש כולל שבלים שלמים גם כן, וכשמחתכים הקש נקרא תבן, ואז הוא מאכל לבהמות, גם תבן גם מספוא רב עמנו, וגם נותנים אותו לתוך הטיט שעושים ממנו לבנים לדבקם" (שמות ה, ו).

[2] להרחבה על הכנת לבנים ראה בפרשת בהר במאמר "אבן משכית".

[3] מתוך הספר "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד", הלכה ומעשה בעבודות יסוד חקלאיות, מאת יהודה פליקס, הוצאת ראובן מס, ירושלים, 1990, עמ' 245-265.

[4] מתוך הספר "החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד", ראה הערה קודמת.

© כל הזכויות שמורות למחבר