המרור והחזרת

 מאת: אורן סעיד

בליל הסדר אנו אוכלים מרור. למרור מסורות והצעות-זיהוי שונות.

בצאתם ממצרים נצטוו בני ישראל לאכול מרורים עם המצות וקרבן הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב, ח). רבן גמליאל נימק במשנה את טעם אכילת מרור: "עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם" (פסחים פרק י, משנה ה).

מתוך עדויות היסטוריות ידוע שאצילי רומי אכלו חסה בסעודותיהם לסיוע בעיכול הבשר השמן. יש מן החוקרים הסוברים, שמסיבה זו שולבה החסה בליל הסדר שעוצב על פי דפוסי הסעודה של הרומאים[1]. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו על התורה, מביא דעה שהסיבה לאכילת המרור, היא משום שהמרור היה מצוי על שולחנם של המיצרים, אך מעדיף את הטעם של חז"ל לאכילת מרור – זכר לשיעבוד: "על מרורים יאכלהו - אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל. ואפילו לא היה למצרי אלא פת לבד, לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם. ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל, שפירשו לנו כי המרורים זכר ל'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם' (שמות א, יד)" (שמות יב ח).

חסה ערבית.
בתלמודים זיהו את החזרת עם חסה.
מתוך ויקימדיה

בתלמוד הבבלי (פסחים לט, א) הובאו סימנים משותפים לירקות וצמחים שיכולים לשמש למצוות אכילת מרור. אחת הדעות, שהובאה גם בתלמוד הירושלמי: "ירק מר, יש לו שרף ופניו מכסיפים". בהגדרה זו אפשר לכלול מינים רבים של צמחים כמין "מָּרוֹר". המשנה בפסחים (פרק ב, משנה ו) מונה חמישה מינים, שיוצאים בהם ידי חובת אכילת מרור: "בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר". אנו נדון ב"חֲזֶרֶת" ו"תַּמְכָא"[2].

חֲזֶרֶת

כל הפירושים הקדומים, החל מהאמוראים בתלמוד הירושלמי והבבלי וכל הראשונים, תמימי דעים שהחזרת היא חסה תרבותית (Lactuca sativa), בארמית – חסין או חסא, בערבית - ח'ס, כפי שתרגמו רס"ג והרמב"ם[3].

חז"ל העלו את השאלה: כיצד זיהו חזרת-חסה כמין "מרור", והרי החסה מתוקה לרוב? ונימקו: "מה חזרת (חסה) תחילתה מתוק וסופה מר - כך עשו המצרים לאבותינו" (תלמוד בבלי פסחים לט, א). ואכן, החסה היא ירק "מתוק" יחסית, בעודה צעירה, ואם משהים אותה בשדה, היא מפריגה - מוציאה מבין העלים את עמוד התפרחת - ונעשית מרה, עד כדי כך שאינה ראויה לאכילה, בגלל נוכחות נוזל חלבי מר ("שרף") בעלים ובגבעולים. לפני ההפרגה גם הקלח שלה, הוא הציר המעובה עליו יושבים העלים, טוב למאכל וכשר למצוות מרור.

ישנם חוקרים הסבורים שהחזרת מזוהה עם מרור הגינות (Sonchus oleraceus), שטעמו מר וגבעולי הצמח חלולים וכאשר הם נפצעים נוטף מהם נוזל חלבי. חוקרים אחרים סבורים, שהחזרת מזוהה עם חַסַּת הַמַּצְפֵּן (Lactuca serriola), שנקראת גם היא בערבית "ח'ס" (=חסה), וטעמה מר מאוד וככל הנראה ממנה בויתה החסה התרבותית[4].

תַּמְכָא

תמכא זהה  קרוב לוודאי עם הצמח הקרוי גינגידין, כפי שכתוב בירושלמי "תמכא - גינגידין" (פסחים, פרק ב הלכה ה). אולם, לא מגדלים בימינו ירק זה, ועל כן לא נוכל לזהות אותו בוודאות. ב"ערוך" מובאים שני זיהויים נוספים: קרדה ומרוביון. ברמב"ם (בפירושו למשנה בפסחים פרק ב משנה ו) מובא זיהוי נוסף: "סריס" (seris), שלפי פרופ' יהודה פליכס מזוהה עם העולש תרבותי. לדעת פרופ' זוהר עמר הוא הצמח המכונה בימינו עולש האינדיביה. בניגוד לעולש התרבותי בעל העלים המאורכים והזקופים, עולש האינדיביה (מהזן Escariole) מפתח בצעירותו שושנת עלים ששפתם שסועה, עורקי העלים בהירים, ובקלח מעט שרף, ומהבחינות האלה הוא דומה לחסה, ונאכל כמותה או כתחליף לחסה. עולש האינדיביה הוא בעיקרו צמח חורפי, ואף תהליך גידולו דומה לחסה[5].

"כריין" - בימינו מכנים אותו -  בטעות, ללא כל אחיזה - בשם "חזרת". זה צמח ממשפחת המצליבים, בעל עלים גדולים וקנה-שורש מעובה, המכיל שמן אתרי (שמן חרדל) המשמש כתבלין חריף. מוצאו מדרום-מזרח אירופה, משם הועבר לשאר המקומות בעולם. זיהוי זה של ה"כריין" עם תמכה, מופיע לראשונה בהגהות מימוניות (למשנה תורה, הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יג).

עובדה היא, שבמערב  אירופה ניתן להשיג חסה בפסח, אולם במזרחה - מקום שהטמפרטורה בחורף נמוכה מאשר במערבה ודרומה - לא השיגו חסה ושאר מיני ירקות-עלים למרור בפסח, פרט ל"כריין", ולכן נאחזו באין ברירה,  יהודי ארצות מזרח אירופה, ב"כריין" כבמרור.

---

[1] ראה במאמר "בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא – חסה תרבותית", ד"ר משה רענן , פורטל הדף היומי, פסחים (לט, א).

[2] מתוך מאמרו של פרופ' יהודה פליכס, בכתב העת בד"ד  (בכל דרכיך דעהו), גליון 1 , הוצאת אונ' בר-אילן.  כתב-העת בד"ד מיועד לשומרי תורה ומצוות משכילים המאמינים בשילוב ערכי היהדות ודרך התורה בכל תחומי החיים, בפעילות התרבותית ובמחקר המדעי.

[3] נחמיה אלוני, מחקרי לשון וספרות, ח"א (ירושלים תשמ"ו) עמ' 189; סידור רס"ג עמ' קמה; פירוש המשניות  להרמב"ם פסחים ב, ו.

[4] ראה במאמר " ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור – מרור הגינות", ד"ר משה רענן , פורטל הדף היומי, פסחים (לט, א).

[5] ראה מאמרו של פרופ' זוהר עמר "חמשת מיני מרור על פי שיטת הרמב"ם", המעין, מח/ג (תשס"ח), עמ' 108 – 116.

© כל הזכויות שמורות למחבר