מאת: אורן סעיד
יעקב אבינו שלט בתהליכי ההתרבות של צאן לבן, באמצעות חוקי התורשה, שנתגלו לו ע"י המלאך.
בפרשתנו אנו קוראים על כך שיעקב רעה את צאן לבן. יעקב ולבן עשו ביניהם הסכם לחלוקת הצאן על פי הצבע שלהם. צבע הכבשים הוא בדרך כלל לבן וצבע העיזים הוא בדרך כלל שחור (להלן "חלק"). יש כבשים שצמרן בחלקו חום, בלשון הכתוב "נקוד עקוד וטלוא" ויש עזים שעורן טלוא כתמים בהירים (להלן "טלוא"), בלשון הכתוב "טלוא ונקוד וברוד (=מלשון ברד, היינו הכתמים הלבנים על רקע השחור)". יעקב מציע ללבן, שלבן יפריד מן הצאן ה"חלקות" – היינו הכבשים הלבנות והעזים השחורות - את כל הטלואות ויקחן לעצמו, ובעדר יעקב יוותרו רק "חלקים". עתה מבקש יעקב, שהוא יקבל כשכרו את כל הוולדות הטלואים שיוולדו מן הכבשים והעזים ה"חלקות". הצעה זו קסמה ללבן, כי הוא הניח שהצאן ה"חלקות" יילדו רק אחוז קטן ביותר של וולדות טלואים. כיצד הצליח יעקב לגרום שהוולדות ילדו אחוז גדול של טלואים?
התורה מספרת שיעקב לקח מקלות ופיצל בהם פצלות לבנות ושם אותם לנגד הצאן: "וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה לַח וְלוּז וְעֶרְמוֹן וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת מַחְשֹׂף הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת. וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים" (ל, לז-לט). יעקב אבינו קילף חלק מהקליפה של העצים על מנת לחשוף את הצבע הלבן שמתחת לקליפה.
השפעת הגוונים הטלואים
מקובלת הדעה, שיעקב שם מקלות לנגד הצאן, כדי שבהשפעת הגוונים הטלואים של קליפת הענפים והפצלות, יֵלדו הצאן "עקוּדים" "נקוּדים", היינו: כבשים, שצמרם הלבן טלוא בחום, או עיזים שחורות הטלואות בלבן. פירוש זה יוצא מתוך ההנחה, שיש בהשפעת הסביבה (היינו: הגוונים שהצאן רואות בעת הזיווג) כדי להשפיע על גוון הוולד. כך למשל פירש הספורנו: "לנכח הצאן – והיה מציג המקלות לעיני הצאן כדי שיסתכלו בחידוש פעולת המציג ותצויר בדמיונם בעת ההריון, כי הציור בכחו הַמְּדַמֶּה בעת ההריון יפעל על הרוב בנולד דמות דבר המצוייר " (ל, לח).
|
|
רועה צאן. יוון. צבע הצאן נקבע ע"י חוקי התורשה. יוצר: Ggia מתוך ויקימדיה |
השד"ל מביא דעה של רופא אחד הטוען שאין בכוח הדימיון להשפיע על תכונות הוולד בעת ההריון. לכן מפרש הרופא את מעשה יעקב בצאן לבן, שיעקב שם את המקלות עם הפצלות הלבנות, כדי שהנקבות בצאן יבחרו להם זכרים באותם גוונים שראו במקלות, וע"י כך הן ילדו נקודים וטלואים, וזה לשונו: "ויחמו הצאן אל המקלות - בכוח הדמיון, כמו שהוא מפורסם שהדמיון פועל בנקבות וגורם להן ללדת מעין מה שנרשם בדמיונן בחוזק, והחכם בורדאך בספרו פיסיולוגיה [1] (לייפציג 1837) הביא כמה מעשים שהיו בדור הזה, המוכיחים בבירור כי כוח הדמיון פועל על העובר, לא לבד בזמן ההריון, אלא גם קודם ההריון.
ודע כי בשנת 1727 קם רופא אחד, בלונדל שמו, והדפיס בלונדון ספר בלשון אנגלית [2], בו נלחם נגד האמונה המפורסמת בענין יכולת כוח הדמיון לפעול בנשים ההרות על הילדים אשר בקרבן, והוא בספרו [3] התעורר גם כן לפרש סיפור מקלות יעקב, ואמר כי לא ביקש בתחבולתו זאת שהצאן על ידי ראיית המקלות תלדנה כמראה המקלות, רק היתה כוונתו שבהיות המקלות ההם לעיני הצאן בעת יחם, תדבק נפשם בגוונים ההם, וכשתבואנה להיזקק לזכר תבחרנה הזכרים אשר מראיהם כמראה המקלות (עיין דוגמא לזה בסנהדרין סג, ב), ועל ידי זה תלדנה נקודים וטלואים, כי היו הילודים דומים לאבותיהם. והביא הרופא הנ"ל סיוע לדבריו ממה שכתוב: 'וַיְהִי בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים; וַיֹּאמֶר שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים' (לא, י;לא, יב), הרי מפורש כי לא הדמיון היה הגורם, אלא מראה האבות הוא הגורם. ויש סעד לזה גם מדברי רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה עג, ז), הביאם רש"י: 'הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו' (ל, לח ד"ה ויחמנה), כלומר כיוצא בזכר, לא כיוצא במקלות. ולדעת הרופא הנזכר צריך לומר כי מה שכתוב: 'וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וגו' ' (ל, לו) לא עשה זה לבן מיד אלא הבדיל הנקודים והטלואים ולקחם מיעקב ונתנם ביד בניו, ואחר זמן כשראה שהיו צאנו של יעקב מתעברות מהם ויולדות כהם, אז הרחיקם ממנו דרך שלושת ימים. והגדתי כל זה מפני שכן האמנתי גם אני במשך שנים רבות, ואולי עוד רבים יש בעולם שאינם מאמינים בפעולת הדמיון, ויהיה הפירוש הזה להם לנחת רוח ".
ברם, השד"ל בסוף פירושו, מעדיף להאמין בדעה, שבכוח הדמיון להשפיע על גוון הוולד, באמצעות "הכוח החשמלי": "ואני אחרי אשר קראתי קצת מעניני המאגניטיזמוס [4] [=הכוח חשמלי אשר בגופות של בעלי חיים], וראיתי עדות אנשים חכמים מאומות שונות, אשכנזים צרפתים ואיטלקיים, חזרתי להאמין בדברים הרבה שהגידו לנו הקדמונים, ושהייתי מרחיק אפשרותם להיות סיבתם בלתי מובנת לנו" (ל ,לט).
המדע של ימינו דחה האפשרות שבכוח הדימיון להשפיע על תכונות הוולד בעת ההריון. גם העיון המדוקדק בכתובים עשוי להראות, שהצאן לא ילדו את הטלואים בהשפעת המקלות, כי אם בהשפעת סוד, שגילה מלאך ה' ליעקב בשנתו (בראשית לא, יא-יג). פרופ' יהודה פליקס מסביר [5] שהסוד שגילה המלאך ליעקב הוא חלק מחוקי התורשה – אותם גילה גרגור מנדל רק במאה ה-19 - דבר שאיפשר ליעקב "לשלוט" על התכונות הרצויות של הכבשים. יעקב אבינו השתמש במקלות רק על מנת להטעות את לבן ולהזכיר לו שאין יעקב מתכוון אלא לנהוג בדרך הרגילה והידועה של הרועים, שהיו סבורים - ע"פ הידע שרווח בתקופתם - שיש בה כדי להשפיע על תדירות הופעת הכתמים החומים בכבשים הלבנים, והכתמים הלבנים בעזים השחורות.
חוקי התורשה – בקצרה
על מנת להבין את מעשה יעקב בצאן לבן, נלמד מספר עקרונות בתורת התורשה-גנטיקה.
ניסויים בתורשה וחקר מבנהו של התא איפשרו לקבוע, כי התכונות התורשתיות נקבעות ע"י כרומוזומים, הנמצאים בגרעינו של התא . בכל תאי הגוף ישנו זוג של כרומוזומים מכל סוג. מספר התכונות התורשתיות גדול בהרבה ממספר הכרומוזומים. מכאן ברור, כי כל כרומוזום קובע תכונות רבות. כל כרומוזום מורכב מחלקיקים קטנים יותר הקרויים גנים. זוג אחד של גנים קובע את צבע העיניים, זוג אחר את קרישת הדם התקינה וכדומה.
כשתא הזרע מפרה את תא הביצה, גרעיניהם מתמזגים זה עם זה ונוצר גרעין מופרה אחד, כך שמחצית הכרומוזומים שבתאי הגוף בא מן האב (מתא הזרע) ומחצית-מן האם (מתא הביצה). עתה נראה כיצד משפיעה עובדה זו על העברת התכונות התורשתיות. ניקח לדוגמא את תורשת הלבקנות, המתבטאת בחוסר חומר צבע בעור בשערות ובקשתית העין. נבחן את הרכב הגנים לגבי תכונה זו [6]:
1. אם הילד מקבל משני ההורים גן ללבקנות הוא יהיה כמובן לבקן. ואם הילד מקבל משני ההורים גן לעור כהה הוא יהיה בעל עור כהה.
2. מה יהיה צבע עורו במקרה שהוא מקבל מהורה אחד גן ללבקנות ומההורה האחר גן לעור כהה? ניתן לחשוב שהילד יקבל צבע ביניים, אך זה לא נכון. כל הילדים בעלי גן אחד ללבקנות וגן אחד לעור כהה הם בעלי עור כהה! הגן לעור כהה דומיננטי ("משתלט") על הגן ללבקנות. דבר זה מלמדנו שיש לנו בתאי הגוף גנים המעבירים תכונות שונות ממה שיש לנו במציאות, אך גנים אלה מופרעים ע"י גנים דומיננטיים, ולכן אינם באים לידי ביטוי במציאות.
א"כ, ע"פ חוקי התורשה, יש תכונות שהן דומיננטיות ותכונות שאינן דומיננטיות. ילד יורש מהוריו גנים כאלה וכאלה והדומיננטיים הם אלה שמופיעים, אבל גם אלה שאינם דומיננטיים נשארים אצלו. הגנים שלא מופיעים אצלו למעשה נשמרים, וכאשר הוא מזדווג עם אשתו לעוד דור, וגם אצלה יש גנים שהם לא דומיננטיים הרבה פעמים קורה שהלא דומיננטיים מזדמנים יחד ונולדים ילדים שיש להם את אותה התכונה.
הסוד שגילה מלאך ה' ליעקב
הגן לצבע ה"חלק" של הצאן (לבן בכבשים ושחור בעזים) הוא הדומיננטי ומשתלט על הגן של הצבע ה"טלוא". נמצא, שהיום אנחנו מסוגלים להבין את הסוד שגילה המלאך ליעקב אבינו שגם התיישים הלבנים הם לא כולם לבנים טהורים; כלומר הם לא לבנים שיש להם שני גנים לבנים, אלא הם לבנים מפני שיש להם גן דומיננטי לבן אבל יש להם גם גן מסוג "טלוא". בצירופים הנכונים אם הם יזדווגו עם אחרים שגם הם אינם לבנים טהורים יוולדו "טלואים" בכבשים. יעקב היה צריך לגלות מבין הכבשים והעיזים ה"חלקות" את אלה שיש להם גן שאינו דומיננטי מסוג "טלוא"; על ידי הכלאתם בינם לבין עצמם עשוי הוא לקבל שפע וולדות טלואים. כמו כן, אם יעקב, יוציא מהעדר את אלה שמוכח שהם בצבע "חלק" טהור אז אחוז ה"טלואים" יעלה. זה מה שיעקב עשה. המלאך הסביר ליעקב איך להפריד את אלה שהם "חלקים" טהורים, מאלה שיש להם שני גנים שונים שמהם ניתן להוציא דורות של "טלואים", וכך הוא עשה.
בנוסף, כיום אנו יודעים, שאותם שיש להם שני גנים שונים של תכונה מסויימת, עשויים לגלות תכונות של פוריות יתירה לעומת אלה שיש להם שני גנים זהים של אותה תכונה.
[1] Karl Friedrich Burdach, Die Physiologie als Erfahrungswissenschaft, 1776-1847, פיזיולוג גרמני.
[2] שמו The Strength of Imagination in Pregnant Women Examin'd,
by Blondel, James Augustus, approximately 1666-1734
[4] לפי בלונדל אין דרך מדעי להעברת מחשבות האם לוולד. אבל לפי שד״ל כוח המגניטיזמוס יכול להסביר את התופעה, שעל ידי כח זה המוח מדריך את שאר האברים.
[5] ראה מאמרו של פרופ' יהודה פליקס, "תורשה בפרשת יעקב והכבשים", תחומין כרך ג עמ' 461 בנושא זה.
[6] ראה גם אנצ' רפואית למשפחה בערך "תורשה", רביבים – הוצאה לאור, תל אביב, 1981.
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה