סימני טהרה בדגים

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו התורה מציינת שכל דג שיש לו סנפיר וקשקשת הוא דג טהור וכשר לאכילה. בחז"ל מצינו מספר כללי כשרות נוספים לדגים.

בפרשתנו אנו קוראים על סימני הטהרה של דגים: "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ, מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם:  כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ.  וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם" (ויקרא יא, ט-י). כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת הוא דג טהור. במאמר זה נעסוק בכמה כללי עזר  שקבעו חז"ל להבחין בין דג טמא לדג טהור.

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר

המשנה במסכת נידה קובעת: " כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת " (פרק ו, משנה ט). כלומר, כל דג הנושא קשקשים שניתן לחוש בהם, הוא בעל סנפיר (או סנפירים), אבל אם יש לו סנפירים אין הוא בהכרח בעל קשקשים [1].

במבנה היסודי של סנפירי הדגים מבחינים בשלושה סנפירים בלתי-זוגיים: סנפיר או סנפירי הגב, סנפיר הזנב וסנפיר השת, וכן בשני זוגות סנפירים: סנפירי החזה וסנפירי הגחון (או הבטן), הממוקמים, בד"כ, משני צידי הגוף. אולם מבנה זה אינו קבוע וקיימות משפחות דגים שלמות החסרות סנפיר אחד או אף יותר. לדוגמא, אצל דגי ה צלופח לא קיימים כלל סנפירי הגחון. סנפירי הגב, הזנב והשת מאוחים, ומהווים מעין סנפיר ארוך המקיף את מרבית הגוף. אצל קרובי הצלופחים, ה מורנות, נעלמו סנפירי החזה בנוסף לסנפירי הגחון. תפקידם העיקרי של הסנפירים לשמש אברי שחייה.

תפקידם של הקשקשים הוא להגן על גוף הדג מפני פגיעות חיצוניות, מפני חדירת טפילים, הקטנת החיכוך במים ועוד.

למרבית הדגים מבין כ-23,000 מינים  הידועים כיום, יש קשקשים וסנפירים ברורים. אולם בעוד שקיים מספר רב של דגים חסרי קשקשים (במקרים אלה מפצה הפרשה נמרצת של ריר על גבי העור על חיסרון הקשקשים), הרי קיים רק מספר מועט של מקרים גבוליים בדגים חסרי סנפירים. הכוונה ל-10-15 מינים דמויי נחש, המשתייכים לסדרת ה סינברכאים (צלופחי הביצות), החיים באזורים הטרופיים של אפריקה, אסיה ואמריקה הדרומית. דגים אלה חסרים סנפירים זוגיים, ומשאר הסנפירים נשאר רק שריד דל בצורת קפל עור. מתוך כך רבים החוקרים המחשיבים קבוצה זאת כחסרת סנפירים. מתוך קבוצה זאת, חלק מהמינים הם בעלי קשקשים בעוד האחרים עירומים. לכאורה, אנו רואים כאן סטייה מן הכלל התלמודי שכן ישנם דגים עם קשקשים אך ללא סנפירים!

הלוויתן לדוגמא, יש לו סנפיר אבל אין לו קשקשת,
ולכן אינו כשר.
מתוך ויקיפדיה

ברם, המדובר במקרים גבוליים, וכן הדגים הנ"ל  לא לגמרי חסרי סנפירים אלא הם בעלי שריד דל בצורת קפל עור. כך שאנו רואים שהכלל התלמודי מדוייק להפליא [2]!

דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים

בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה מופיע כלל עזר לזיהוי דגים טהורים (דגים בעלי סנפיר וקשקשת) ודגים טמאים: " דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים " (מ, א). כלומר הדגים הטמאים מתרבים ע"י השרצה (=הביצים נשארות בתוך גוף הנקבה עד שהצעירים בוקעים מתוכן והצאצאים יוצאים החוצה דרך פתח הרבייה של הנקבה) ואילו הדגים הטהורים מתרבים ע"י הטלת ביצים (הנקבה מטילה ביצים מחוץ לגופה והזכר מפרה אותם).

מבחינה טקסונומית (טקסונומיה - התחום המדעי העוסק במיון עולם הטבע) משתייכים הדגים לשתי מחלקות: דגי גרם, אשר כוללים את רוב הדגים המוכרים לנו, ודגי סחוס, הכוללים את הכרישים וכמה מינים נוספים.  דגי הסחוס כשמם כן הם, שלדם עשוי סחוס. עורם עבה ועליו מצויים קשקשים קשיחים. סנפיריהם מוצקים וחסרי גמישות ומספרם אינו זוגי. דגי הסחוס טמאים בשל העדר קשקשים או בגלל שהקשקשים שלהם, כאמור,  קשיחים ועבים כמו שיניים כך שלא ניתן להפריד אותם בקלות מעורו של הדג מבלי לקרוע את העור [3].

הכלל התלמודי הנ"ל מתייחס לכל דגי הסחוס המשריצים חיים (פרט ליוצאים מן הכלל) ולכל דגי הגרם בארץ ישראל המטילים ביצים. ברם קיימים דגי גרם מחוץ לארץ ישראל, בעלי סנפיר וקשקשת, שמשריצים חיים, כמו מיני דג הגמבוזיה [4].

חכמי התלמוד ידעו כבר על 700 מיני דגים טמאים או טהורים (חולין סג,ב ורש"י שם). אם כן,  ברור שחכמי התלמוד לא הכירו את כל מיני הדגים בעולם. חכמי התלמוד נתנו כלל עזר להבחין בין דג טמא לטהור, והוא היה נכון לדגים שהם הכירו בתקופתם, בארץ ישראל [5], ע"פ הידע שרווח בימיהם. חז"ל הסתמכו על ידיעות הטבע והמדע שרווחו בימיהם, ולכן אם אנו מוצאים בדברי חז"ל דבר שאינו תואם את המציאות בימינו, אין זה מוריד ממעלת חז"ל  (חס ושלום), כי תפקיד חז"ל לעסוק ולהתמחות בתורת ה' ולא במדעים השונים.

סימני עוברי דגים

בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה מופיע כלל עזר להבחין בין דג טמא לדג טהור ע"פ העובר (הביצה המופרית) שלו: "אלא 'כסימני ביצים ( של עוף טהור) - כך סימני עוברי דגים [6]; ואלו הן סימני ביצים: כל שכודרת (משוכה: שרחבה בראשה אחד, והולכת ומקצרת ונמשכת – רש"י) ועגולגלת (עגולה מצידיה, ומגלגלת, דאין צידיה רחבים – רש"י): ראשה אחד כד (רחב, כלומר: עשוי ככד,ככדור, שרחב מתחתיו בית מושבו – רש"י) וראשה אחד חד – טהורה; שני ראשיה חדין, ושני ראשיה כדין – טמאה" (עבודה זרה  מ, א). ביצת דג שצורתה מצד אחד מחודדת ומצד השני מעוגלת ככדור – שייכת לדג טהור; ביצת דג בה שני הצדדים  מחודדים או שני הצדדים עגולים ככדור – שייכת לדג טמא.

התוספות במקום מקשה על כלל זה של התלמוד וכותב שלא ניתן לסמוך על צורת הביצה כסימן המבחין בין דגים טמאים וטהורים: "ועוד הקשה מן הירושלמי דפירקין (פרק ב הלכה ט): נתן בר רבא אמר קמיה שמואל, ידע אנא מפרשא בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים [נתן בר אבא אמר לפני שמואל : אני יודע להבחין בין עוברי דגים טמאים לטהורים]: עוברי דגים טמאים עגולים, עוברי דגים טהורים ארוכים . חמי ליה הדא סלפותא [הראה לו דג הנקרא 'סלפותא'] אמר ליה: כזה מהו, פירוש, הראה לו עובר של דג טהור ואמר ליה: טמא, אמר ליה: לא ביש לי דאמרת על טהור טמא, אלא סופך לומר על טמא טהור [מתוך שאין אתה בקי, וסומך על עצמך, ואמרת על דג טהור שהוא טמא,  סופך שתאמר על טמא טהור. "פני משה" שם]. משמע דיש עוברי דג טמא דומין לשל טהור, כמו בביצים, דאיכא דעורבא דדמיא ליונה, אלמא סימנים לאו דאורייתא, ואין לסמוך על סימני עוברי דגים ".

לביצי דגים רב גוניות רבה בצורתן; לביצת דג יכולה להיות צורה כדורית,  דמוי ביצה,  מאורכת ועוד.לכן מאד קשה להסתמך על צורת הביצה ככלל לקביעת כשרות הדג [7]. לכן התוספות כתבו שאי אפשר להסתמך על כלל זה, כי ישנם ביצים עם "צורות ביניים" שדומות לביצים טמאות או טהורות. בנוסף, כפי שציינו בסעיף הקודם, חז"ל לא הכירו את כל מיני הדגים, וכלל זה בוודאי היה בשימוש רק לגבי מספר דגים מצויים שהיו בשימוש בתקופתם. לכן ברור שישנם ביצי דגים שיוצאים מהכלל, כמו, דג הבורי  ודג קרפיון מצוי שביציהן עגולות משני צדדיהן והם דגים כשרים.

סימני שלפוחית השחייה

כאמור לעיל, בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה מופיע כלל עזר להבחין בין דג טמא לדג טהור ע"פ צורת הביצה שלו: ביצת דג שצורתה מצד אחד מחודדת ומצד השני מעוגלת ככדור – שייכת לדג טהור ואילו ביצת דג בה שני הצדדים  מחודדים או שני הצדדים עגולים ככדור – שייכת לדג טמא.  בהמשך הסוגיא שם (מ, ב), מובאת שיטה, שהכלל הנ"ל אינו מתייחס לצורת הביצים של הדג אלא לצורת שלפוחית השחייה של הדג, ובודקים לפי צורתה אם היא של דג טמא או טהור: "והיכי משכחת [ואיך אתה מוצא] בסימני קירבי דגים שיהא כד וחד? ומשיבים: משכחת לה בשילפוחא [בשלפוחית]" (מ, ב). רש"י מבאר שם: בשילפוחא – "משיא"ה [שלפוחית [8]] של דג שמליאה רוח" (שם) והכוונה היא לשלפוחית השחייה של הדג. השלפוחית השחייה היא קרום דמוי שק, בעל דפנות דקות, גמישות וחזקות. תפקידו העיקרי של איבר זה הוא לסייע לדג לשלוט בציפה שלו ללא צורך בבזבוז אנרגיה. נפחו והלחץ הפנימי שלו משתנים עם השינויים בלחץ ההידרוסטטי (=לחץ הנוצר ממשקל המים על הדג). השלפוחית מכילה בתוכה תערובת של גזים: חמצן, פחמן דו-חמצני וחנקן. היחס הכמותי בין הגזים משתנה על פי העומק המימי שבו מצוי הדג.

השלפוחית מורכבת בדרך כלל משני שקים מלאי גז וממוקמת באזור הבטני של הדג, כאשר בדגים פרימיטיביים יותר השלפוחית מורכבת משק אחד [9]. בחלק מהדגים, צורת השלפוחית היא לא סימטרית: מצד אחד מעוגל ("כד") ומהצד השני מחודד ("חד"). אולם למעשה יש הרבה דגים טהורים בלי שלפוחית שחייה, ומספר מהטהורים גם בעלי שלפוחית שחייה סימטרית [10]. כלל זה היה בשימוש רק לגבי מספר דגים מצויים שהיו בשימוש בתקופת התלמוד.

שלפוחית השחייה נמצאת למעשה רק בדגי גרם בעלי סנפירים קרניים ולכן היא מהווה סימן נוסף המבדיל בין דגי הגרם (לקבוצה זו משתייכים הדגים הטהורים) לבין דגי הסחוס הטמאים – בהם אין שלפוחית שחייה כלל.

כל שראש ושדרה ניכר

התלמוד בבלי המסכת עבודה זרה (לט, ב) מציין כלל נוסף: " כל שראש ושדרה ניכר" ("כל שראש ושדרה ניכרין - של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהן חדים ואין להן חוט השדרה" -   רש"י). כלומר, מותר לאכול דג חתוך שאין ניכרים בו קשקשים [11] וזאת על פי סימן אחר,  אם יש לו ראש רחב וחוט שדרה.  חוט שדרה המוקף בעצמות או בסחוס קיים בכל הדגים, שהרי הדגים משתייכים לתת-מערכה בעולם החי של בעלי חוליות – בעלי עמוד שדרה חלול [12]; כנראה שהכוונה לחוט שדרה המוקף בעצמות, כפי שיש לדגי הגרם להוציא את דגי הסחוס שיש להם חוט שדרה המוקף בסחוס רך ולא גרמי.

הרא"ש כותב: "ולהכי לא חשיב התם בסימני טהרה ראש ושדרה וכיוצא בהן נאמר דאיכא דגים טמאים דדמו לטהורים בראש ושדרה, אע"פ שאין ידועים לנו . מכל מקום, היכא שמכיר ראש ושדרה לא חיישינן שמא יש בהן ממין דגים טמאים שאין ידועים, דהנהו לא שכיחי ביננו" (עבודה זרה, פרק שני, אות מא). ע"פ דברים אלו,  כלל זה היה בשימוש רק לגבי מספר דגים מצויים שהיו בשימוש בתקופת התלמוד. לכן מובן שישנם דגים יוצאים מן הכלל, שהרי כל דגי הגרם יש להם חוט שדרה בין טמאים בין טהורים.

---

[1] התוספות בחולין (סו,ב) ד"ה כל שיש לו , כותב שכלל זה ידעו חכמים במסורת שהועברה מדור לדור מאדם הראשון שהכיר את    כל הדגים  או מהלכה למשה מסיני.

 [2] ע"פ כתב העת "לדעת" כרך יט גיליון 9-10, "לדעת" כרך יד גיליון 7, מדע לנוער המתבגר, הוצאת מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה.

[3] בתלמוד בבלי (חולין סו, ב) נאמר שהקשקשים מכסים את גוף הדג כמו מלבוש. הרמב"ן מביא את תרגום אונקלוס למילת "קשקשת", "קליפין [=קליפות]", ואומר "שהן קליפין שעל העור, נפשטים ונקלפים ממנו כקליפות האילנות והפירות". לפיכך יש שהצריכו שיהא אפשר לקלף את הקשקשים ביד או בכלי (רמ"א שולחן ערוך יורה דעה סימן פג סעיף א; רמב"ן על התורה, ויקרא יא, ט).

[4] טבע וארץ בתנ"ך, יהודה פליקס,  פרקים באקולוגיה מקראית, ראובן מס, ירושלים, 1992, עמ' 86.

[5] את המימרא שישנם 700 מיני דגים, אמר אבימי בנו של ר' אבהו, שחי בארץ ישראל. לכן הכלל מתייחס לדגים שהכירו בארץ ישראל.  ראה גם מאמרו של הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר, "שינוי תכונות בדגים לעניין כשרותם" ("המעיין", גיליון תמוז תשס"ח), שכותב שסימן  זה הוא כללי, לכיוון מחשבה בלבד, שהסיקו חכמים מהנסיון, ואין לו סמכות כמו לכלל של סנפיר וקשקשת, וברור שלעולם לא נוכל להתיר דג על פי הנחה זו.

[6] מפשט דברי הגמרא משתמע שכוונתה לביצים בודדות, כפי שרש"י פירש כאן "עוברן – ביצים שלהן" (שם, ולא לאשכול ביצים, כפי שפירש רש"י בחולין סד, א) שהרי בהמשך דבריה היא מחלקת בין מינים שבהם החלמון מבחוץ למינים שבהם החלמון מבפנים.

[7] בשולחן ערוך מובא המנהג להסתמך על הצבע של ביצי דגים: "ועכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם, בין שלימים בין נמוחים, ואפילו מן האינו יהודי, ובלבד שיהיו אדומים, אבל השחורים, אין אוכלים אותם כלל" (יורה דעה, סימן פג, סעיף ח). לכן הביצים של דג החדקן למשל, הם בצבע שחור וזה סימן שהן לא כשרות (הוצאו מדג לא כשר). ביצים מדג כשר הן בצבע אדום. ביצי דגים כשרים שנצבעו בצבע שחור לנוי ויופי, אין לחוש לזה למראית העין, והביצים מותרים באכילה ללא פקפוק (יביע אומר חלק ו יורה דעה סימן ר).

[8] על פי "אוצר לעזי רש"י" לתלמוד (עבודה זרה, שם), משה קטן, ירושלים תשס"ו.

[9] על פי המכלול – האנצ' היהודית בערך "שלפוחית אוויר".

[10] על פי המאמר "זיהוי דגים טהורים וטמאים", הרב ד"ר חיים סיימונס, אלול תשנ"ד.

[11] כפי שמבאר ה"כסף משנה" על הרמב"ם: "...דהיינו אם הוא מכיר בטביעות עין דראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו או נשרו קשקשיו וסנפיריו אחר שעלה מן הים" (רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק ג, הלכה כג).

[12] ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Vertebrate" (=בעלי חוליות).

© כל הזכויות שמורות למחבר