איה, דיה, ראה ודאה

 מאת: אורן סעיד

בפרשתנו התורה מפרטת את העופות הטמאים האסורים באכילה. חז"ל וחוקרי זמנינו נחלקו האם חלק מהעופות המוזכרים, מין אחד מהם ושייכים לאותה משפחה של עופות דורסים.

בפרשתנו מנויים העופות הטמאים האסורים באכילה. בין העופות המנויים בפרשתנו נאמר: "והרָאָה ואת האַיָה והדַיָה למינה" (יד, יג). אף בחומש ויקרא מנויים העופות הטמאים, שם נאמר: "את הדָאָה ואת האַיָה למינה" (יא, יד). כאמור, עופות אלו – הראה, הדאה, האיה והדיה - אסורים באכילה. ה"דאה" מוזכרת בפרשת ויקרא כעוף טמא ואינה מוזכרת בחומש דברים. האבן עזרא פירש ש"דאה" ו"ראה" זהים, ומשמעותם שם כללי לשני מיני העופות איה ודיה, כשם שציפור הוא שם כללי למינים תור וגוזל: "כל צפור טהורה תאכלו - הנה צפור שם כלל ותור וגוזל על השני מינין, שהם תחת צפור; וכן: דיה ואיה תחת דאה, כי עתה הוסיף לבאר" (דברים יד, יא).

דיה (Milvus).
מתוך ויקיפדיה

במסכת חולין (סג, ב) מצינו שתי גישות לזיהוי וסיווג עופות אלו. דעת אביי, ש"ראה" המוזכרת בפרשתנו זהה ל"דאה" המוזכרת בחומש ויקרא; וכן "איה" (המוזכרת הן בפרשתנו והן בחומש ויקרא) זהה ל"דיה". דעת ר' אבהו שכל העופות הנ"ל הם אותו עוף: "דאה וראה דיה ואיה אחת היא" (שם). התורה ציינה עופות אלו בכל שמותיהם "כדי שלא תתן פתחון פה לבעל דין לחלוק (רש"י - למי שרוצה לחלוק עליך ולדון ולהכשירה), שלא תהא אתה קורא 'איה' והוא קורא 'דיה' (רש"י - והוא אומר: 'איה' אסרה תורה, אבל זו – 'דיה' היא שמה), אתה קורא 'דיה' והוא קורא 'איה'; לכך כתב במשנה תורה (דברים יד,יג) והראה ואת האיה והדיה למינה' (רש"י - לפיכך פרט הכתוב בכל שמותיהם)" (חולין, שם). אפשר לפרש שאין הכוונה בשמותיהם של העופות הנ"ל לאותו עוף ממש, אלא שכולם מין אחד מהם ושייכים לאותה משפחה של עופות דורסים.

הרב סעדיה גאון תירגם את האיה הדיה והראה כשלושה עופות שונים: "דאה - חדא" (ויקרא, שם); "איה – צדי (ויקרא, שם); "ראה – ואלגארח" (דברים, שם); "דיה – היא הדאה האמורה בויקרא (יא, יד)" (דברים, שם). א"כ לדעת הרס"ג, הדיה זהה עם הדאה.

פרופ' יהודה פליקס פירש[1] שדיה זהה עם הדאה ואיה זהה עם הראה. ע"פ פליקס, מזהים את האיה – ראה עם הסוג Buteo. האיה היא עוף חד עין ומרחיק עוף (איוב כח, ז). הגמרא בחולין (סג, ב) אומרת: "מאה עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן". יש להניח שאיה, בזכות גודלה ומספר המינים הרב שיש בה, זכתה להיקרא כשם כללי למספר רב של עופות דורסים, כנאמר בחומש בויקרא "ואת האיה למינה". התואר "למינה" מלמד שיש כמה מינים של איה. לפיכך אין לתמוה שרבו ההבדלים בתרגומים ובפירושים.

בפרשתנו נאמר "והדיה למינה", כי גם הדיה זכתה להיקרא כשם כולל למספר רב של עופות דורסים, בשל שכיחותה של הדיה ומציאותה בשכנותו של האדם.

בשם דיה כונו בימינו מינים אחדים מהסוג "מילווּס" (MILVUS). אלו עופות טורפים הדואים שעות רבות באוויר כדי לתור אחרי טרפם. הדיות חוטפות את הבשר ממש מהידיים: "איש אחד שנשא חתיכת בשר בהליכתו בשוק, באה דיה וחטפה אותה מידיו" (ירושלמי ע"ז, מ"א, ד). פרופ' רצהבי מספר[2], שכאשר הלך בתימן כילד, עם כריך ביד לבית הספר, חטפה לו דיה את פרוסות הלחם מידיו. הדיה היתה ודאי בזמן העתיק שכיחה מאד ובגלל תפקידה כתברואנית היא היתה ידועה עוד יותר. גם היום באפריקה היא מצויה ביותר.

כל העופות בני סוג זה הם עופות טורפים, מיטיבים לראות מרחוק ("עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל", חולין סג, ב). הם מצויים בכל חלקי ארץ ישראל, ובונים את קניהם במקומות סתר, הרחק מיישובי בני אדם. חלק מהם יוצא בסתיו לארצות אפריקה החמות.

 



[1] "החי של התנ"ך", הוצאת סיני, 1956, עמ' 65.

[2] מתוך ספרו של ד"ר מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", הוצאת גרפאור־דפטל, 1997, עמוד 99.


© כל הזכויות שמורות למחבר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה